אבל איך מתנשקים עם פילטרים?
זה בדרך-כלל לא עובד עליי. ברוב המקרים אני מצליח לגרום לאקטואליה לעבור מעל לראש שלי, לא להתייחס אליה בכלל. היא לא חשובה לי. מה שחשוב לי הוא החיים הפרטיים שלי.
לכן אני לא מאמין שהפעם הם באמת הצליחו להפחיד אותי. ניתנה הוראה לפתוח את ערכות המגן ולבדוק את התקינות שלהן, ואני שדווקא לא מאמין במסיכות הללו כל-כך, הלכתי ופתחתי את הערכה.
ברגע שריח הפלסטיק הגס של המסיכה הגיע לאפי, עבר בכל גופי זעזוע נוראי. אני מכיר את הריח הזה, אני הרחתי אותו כבר, אני מכיר אותו טוב מדי. המלחמה הקודמת קפצה לי לראש.
ניסיתי את המסיכה. הכל מסודר.
לא ינחתו טילים באשדוד, זה לא מה שמדאיג אותי.
לא המלחמה מפחידה אותי, כי אם ריח הפלסטיק שדבק באצבעותיי. לא הסקאדים, כי אם תמונתם של סדאם ובוש בשער העיתון. לא האזעקה, כי אם הפאניקה.
אני מאמין באמת ובתמים שלא יקרה כאן כלום. אולי יפול טיל פה ושם, אבל אני לא מאמין שיהיה נזק מהותי.
אני לא פוחד שאני או מישהו קרוב אליי יפגע. זה לא קיים בתודעה שלי.
אבל אני מבועת מהלחצים שכל המצב הזה ייצור, מהפאניקה שהתקשורת דואגת להכניס אותנו אליה.
חשוב לי יותר שנהיה רגועים ונמשיך להסתובב ברחובות - מאשר שנסחב עם ערכות המגן על הכתפיים. אם אנחנו רוצים שהכל יתנהל כשורה, צריך לקחת דברים בפרופורציה.
בכל אופן, אותי כבר הרגיעו.
מחר בבוקר אני כבר אחליט אם לדחוף את מסיכת הגז שלי לילקוט בי"ס או לא.
בינתיים - הגשם דופק על החלון, התנור מנעים את החדר וריח השוקו החם מופץ בכל הקומה שלי. אני תכף אכנס למיטה ואלמד ואצפה בטלויזיה לסירוגין (על מי אני עובד, אני אצמד לשידורים חוזרים של Saturday Night Live). ככה זה ביום אחרון של חופש, כשרגילים ללילות לבנים אבל בכל זאת צריכים להגיע לבית הספר בשמונה.
לילה טוב ושקט.
חלק מהזכויות שמורות