בלון כחול.
בכיתה ה' הייתי העורך של העיתון השכבתי. "שכבה". היינו סך-הכל שתי כיתות ה', עדיין בלי כיתה ו' בבית-ספר. אבל יפעת המחנכת נתנה לי להיות עורך של העיתון השכבתי, כי רציתי. בכל אופן, הימים היו ימי הארועים לזכר 10 שנים של רון ארד בשבי. אני, עורך דגול שכמותי, החלטתי לעשות מזה אייטם לעיתון. כשביקשתי מכל מיני אנשים שיכתבו לי כתבות, זה היה אחד הנושאים הפופולריים. קראתי, כתבתי בעצמי, למדתי הרבה, והזדהיתי.
את כל זה אני מספר כדי שאנשים מסוימים יבינו שאני לא "אנטי" ולא נגד שום דבר. אני חושב די כמוהם, אבל רק מעלה שאלות.
ידיעות אחרונות בעיתון השער של השבת/הסוכות (הלוגו "ידיעות אחרונות" היה כחול, זה אמור לסמל משהו) מביא אותה בתמונה של רון ארד עם זקן וכותרת ענקית שצועקת שהבחור בחיים.
"ידיעות אחרונות מפרסם את עדויות הגולים, כפי שנמסרו לו, מבלי שיש בידיו אפשרות לבדוק אותו או לוודא את אמיתותן * העדויות: רון ארד נראה לפני כ-3 שנים בבית-מעצר סורי ממזרח לטהרן, כשהוא מרותק לכיסא גלגלים, רזה מאוד, קמטים רבים בפניו, מבטו בוהה ועצוב * פעמיים אושפז בבית חולים מיוחד למחלות לב"
אני קורא את התיאור הזה שוב ושוב, מחלות לב, קמטים, רזה, מבט עצוב ובוהה, כסא גלגלים, ממלמל ערבית לא מובנת, ו-וואלה, יש לי רק תמונה אחת בראש.
יש לי שאלה, לממשלות ישראל מאז 1986, למשפחת ארד ולשאר הנוגעים בדבר:
איפה ההגיון שבלהתעקש שרון ארד חי ושבוי אצל מדינה או ארגון טרור זה או אחר?
אז קודם כל, אנחנו לא יודעים את זה. בכל השנים האלה לא נודע פרט אחד על המצב של רון. לא נוצר קשר עם אף גורם שהחזיק אותו, חוץ מכאלה מפוקפקים שטענו שהחזיקו אותו בעבר. תמונה מטושטשת יש, ואני חושב שמכתב אחד התקבל. אבל אמינות אין להם, והם גם מאוד ישנים ולא רלוונטים. אף אחד לא טרח להביא הוכחה שהבנאדם חי.
זה כבר לא הגיוני שהוא חי. אחרי כל כך הרבה שנים, אני מצפה מהמדינה להניח שהוא מת. רק בשביל ההגינות עם המשפחה והעם, בשביל לא להטעות אף אחד.
אבל עזבו את זה. נניח שהוא באמת חי ושבוי.
למה ישראל עצמה צריכה לטעון כך? איפה ההגיון?
זה רק מחזק למי שחטף אותו, את הקלף. ובמקום לעשות את זה, אנחנו צריכים לעשות את ההפך, להעביר את המסר שאין לו קלף. לגרום לו להוכיח שרון ארד חי. להתעקש על כך, להציג עדויות, להציע אותו עם קבלות.
ומה אנחנו עושים? אומרים- אין צורך שתוכיח, אנחנו מאמינים לך, רון ארד ביידך, יש לך קלף ענק, קח את זה ואת זה ואת זה, רק תן לנו את רון בבקשה.
וכך, אם הוא חי- אנחנו רק מעכבים את הטיפול בסוגייתו. ואם הוא לא- אנחנו תופרים לארגוני הטרור קלף שהם יכולים לשחק בו איתנו ולקבל מה שהם רוצים.
איפה ההגיון פה? אני מבין, את כבוד האדם וכו'. גם אני רוצה שרון ארד, אם חי, יחזור הביתה, ואם מת, יובא לקבורה. זה הדבר הנכון לעשות.
אבל הצעדים שננקטים נראים לי טיפשיים למדי אם זו אכן המטרה שלנו.
ברית היתה בטוחה שביום לזכר רון ארד תולים בלון כחול דווקא, כי בסיפור "מעשה בחמישה בלונים", לרון היה בלון כחול.
אז אמנם לרון היה בלון צהוב במקור בכלל, אבל, בסיפור -- הבלון הכחול לא התפוצץ בסוף?
אני מסתכל בתמונות ובסיפורים, ולא מפסיק לתהות - למה הם מצפים בדיוק, משפחת ארד, שיקרה פתאום?
נניח והכל יעבוד כראוי. נניח שדיראני הזה, יהיה קלף המיקוח שלנו. החמאס, או החיזבאללה, או נשיא איראן, יצא בהצהרה שרון ארד בידיו. רון ארד יתן נאום מרגש בערבית בערוץ 2 בשמונה בדיוק. חילופי השבויים יתבצעו, ובשלוש בבוקר יגיע לבן-גוריון מטוס לבן עם עשרות ישראליים ואחד מר ארד, בכסא גלגלים, מזוקן וחולה.
ואני תוהה מה יקרה. הם הרי יודעים שהם לא יקבלו את רון שלהם. רון שלהם הוא חייל צעיר שרק מתחיל את המשפחה שלו. לא אדם זקן שלא מבין מה קורה מסביבו ולא מכיר אף אחד. הם יקבלו אדם שפעם אהב אותם, ויצטרכו לטפל בו בצורה קבועה. חבר חדש במשפחה.
ראיתם פעם את הסוף של "להתחיל מחדש"?
טום הנקס חוזר הביתה אחרי הרבה שנים שהוא נעדר ושרד במזל-רב על אי מבודד באמצע האוקיינוס. הוא מגיע וכולם עושים לו כבוד, חוגגים את חזרתו, לוחצים לו ידיים ומגישים לו אוכל.
הוא נוסע אל מי שהיתה ארוסתו כשהוא נעלם. היא מספרת לו ששנתיים היא חיפשה אותו, ומעולם לא התייאשה ממנו, אבל בנקודה מסוימת היא היתה מוכרחת להמשיך לחיות. היא התחנתה וילדה שני ילדים יפים. היא גרה עם בעלה בקוטג' קטן עם ג'יפ שחור ומעילי גשם קטנים לילדים.
אז הם מתנשקים בגשם, אומרים שלום, והוא נוסע.
לא היה לו ספק שהעולם המשיך להסתובב כשהוא נעדר. בסופו של דבר אנשים ממשיכים לחיות. והוא? "הוא" הישן מת ברגע שהוא נעלם, ועכשיו הוא מתחיל חיים חדשים. לוקח את האוטו ונוסע למדבר.
לא משנה שהעיתון השכבתי לא יצא בסוף בכלל.
למען ההגינות, קישור: לחופש נולד.
אתמול היה:
- 06:26 בלון כחול. בכיתה ה' הייתי העורך של העיתון השכבתי. "שכבה". היינו סך-הכל שתי...
חלק מהזכויות שמורות
