תוכניות שהשתבשו.
לפגוש את נופר מתישהו (לא רצתה),
להפגש עם ליאור (לא ענה),
ללכת לקומיקאזה (הרגליים לא רצו).
קטע מוזר.
אני עומד בגשר של הרכבת ומסתכל על מכוניות עוברות, מחכה שתגיע הרכבת שלי.
"שגיא" אני שומע משום מקום.
הנה זה אלקין. "מה לעזאזל אתה עושה פה?", קורס גרמנית גם כן.
בלה.
משהו מטומטם.
השוואת שערות ברגליים ביני ובין שחר.
תנחשו מי ניצחה.
קטע מצחיק.
החייל שלידי ברכבת מדבר עם מישהו שבצד השני של הקרון.
אני מזהה את הקול. מרים את הראש ועושה שלום. "מקסים, מה שלומך?"
הלא זה מקסים מהכיתה, שהתחיל עכשיו בלימודי העתודה שלו. וברכבת נפגשים.
משהו מציק.
נראה שכל כיתות ז' בעולם היו היום בדיזינגוף, עברו על אותם אנשים וביקשו תרומות למלחמה בסרטן. ניצנוש תרמה פעם אחת, ואז הצגנו את כרטיס התרומה לכל הנודניקים הקטנים והמסכנים שמסתובבים בשמש עם שקיות ותלושים.
תמונות.
מחר.
וסיום רומנטי.
אנחנו עומדים מול הרכבת, מנסים לברר אם זו אכן הרכבת של ניצנוש הביתה.
בדיוק כשהמאבטח עונה שכן, הרכבת מתחילה לזוז קדימה. "מהר, קפצו פנימה".
ניצן מבולבלת, מדלגת לתוך הרכבת כדי לא לפספס. בכלל לא הספקנו להפרד.
היא מנסה לנופף לי שלום מהחלון, ואת הפרידה נשאיר לפעם הבאה.
סוף כזה, של סרטים.
חלק מהזכויות שמורות