סגי על האקטואליה.
מאז שחזרתי מהעצרת בכיכרבין, חיכיתי להיום, יום הזכרון, כדי לנסות להסביר את עצמי. טוב, לא מדויק. מאז שחזרתי משם לא הצלחתי לנסח את כל מה שעבר לי בראש בעצרת ואחר כך בשיחות עם אנשים.
אני עדיין לא מצליח. חשבתי שאכתוב כאן משהו במיוחד, ביום הזכרון, אבל לא הולך לי.
אבל אתמול בלילה (או שזה היה שלשום, אני כבר לא יודע) קפצה לי המוזה והצלחתי להתבטא, לנסח ולשפוך הכל. מכל המקומות דווקא בפורום מוזיקה אלטרנטיבית בתפוז. ההודעה שהגבתי לה נתנה לי את הטריגר.
העצרת. (אוף-טופיק?)
מאת: n0nickו 05/11/03 | 02:51
השנה השתכנעתי ללכת לעצרת לזכר רבין, כמוך, אחרי שנים רבות של ציניות.
אף פעם לא התביישתי ואני לא מתבייש לצחוק עם חברים שלי על "כמה עצוב זה להכנס לשדרות רבין ככה באמצע היום", "הנה סטארבאקס של כיכר רבין אני עומד לבכות" ו"כמה אירוני זה שרבין נרצח בכיכר רבין".
אבל הפעם, הלכתי לעצרת, למורת רוחם של חלק מחבריי היקרים.אז רבין לא היה ראש הממשלה המושלם שהפכו אותו אליו. הוא לא היה סמל. אני מסכים שיש כאן סוג של פולחן אישיות שהשמאל עשה לו. אז העצרת השנתית היא בד"כ אירוע עלוב ופאתטי שממחיש את המצב העגום של השמאל בארץ. אז השמאל נאיבי ומסכן היום, אבל שומר על פלצנות-על, ולא מבין למה לא אוהבים אותו.
אבל עדיין.
לפני שמונה שנים רצחו כאן ראש ממשלה. בן אדם הרג בן אדם אחר. אבל זה היה הרבה מעבר לכך. זה היה ימין קיצוני שרצח לנו את השמאל. זו לא היתה לחיצת הדק אחת פתאומית, זה היה תהליך ארוך ומייגע והרביעי בנובמבר היה וידוא ההריגה הסופי.
את יגאל עמיר הכנסנו לכלא ואת החברים שלו חקרנו, אבל את האדם שעמד במרפסת בהפגנות שהסיתו לרצח הזה ממש, בחרנו שיהיה ראש הממשלה שלנו למחרת.
וזה לא נגמר בזה. בהתחלה היינו כולנו מזועזעים מהחיוך הרחב שהיה על פניו של עמיר בבית המשפט. עכשיו אנחנו כבר מבינים שיש לו סיבה לחייך. אנחנו נתנו לו לנצח. הוא ירה במטרה מסוימת, והוא השיג את כולה.ואת כל זה אני חושב בעצרת לזכר רבין ככה, בתזמון מושלם. במשך כל הנאומים ישבנו בדשא ליד הרבה חולצות כחולות ואכלנו קומבינה של בורגר ראנץ'. אבל מתישהו בין דליה רבין ואביב גפן, החיבוקים שהלכו בקהל, הנרות שהתרוממו באוויר, הפוסטר של רבין שהתנופף מעל הבמה שרק אתמול היה מרוסס עליו "כהנא צדק" - הצלחתי להרגיש הכל, וזה היה שווה את זה.
שמונה שנים ואנחנו עדיין יורקים על המצבה השחורה של השמאל, באמצע הכיכר, באמצע תל אביב, מה שהיתה פעם בירה של שמאל מנהיג ואופטימי והיום היא שאריות של תרבות.
שמונה שנים וטוקבקיסטים מטומטמים מקללים את דליה רבין1 בתגובה למאמר שלה ב'מעריב' -- "לולא הרצח לא היית כה עשירה" "יריקה זה דמוקרטי ולגיטימי" "למה לבן גוריון לא עושים עצרת זכרון?".
שמונה שנים ואנחנו עמוק בחרא שלפני כמה שנים יכלנו לראות את הדרך החוצה ממנו. והיום אנחנו לא יודעים מה יהיה, מתווכחים על מה שהיה, אבל מה שבטוח- הוא שהשלטון שאחראי לכל החרא הזה יזכה לעוד קדנציות רבות בעתיד.
אין עתיד.אז שיבינו כל הציניים, שזה לא ללכת להדליק נר בכיכר ולהגיד אני זוכר. זה לא להאליל את יצחק רבין ז"ל. זה לא לנופף בעוד ססמאות שמאליות ריקניות.
זה לחזור כמה שנים אחורה, לקוות, לנסות לשנות, לעמוד ולהצהיר על עמדתי הפוליטית למרות שהיא שנויה במחלוקת - ולא להתבייש בה כמו בכל השנים האחרונות. להיות גאה בזה שנואם על הבמה ובזה שמנופף בדגל ישראל באמצע הקהל. לכסות את האוזניים כשעידן רייכל עולה לבמה. להזדעזע מכל התנועות שתפסו על האירוע הזה טרמפ. אבל בעיקר לשיר את התקווה עם מאה, מאה חמישים, מאתיים אלף איש - שחושבים כמוני, שיש להם הגיון, שיש להם אומץ להגיד שיש כאן עתיד.היה שווה.
אז איכשהו דווקא כאן בפורום הזה הצלחתי להתבטא. תסלחו לי על ההפרעה והאוף-טופיקיות המחרידה. אני אלך להתחבא בפינה כרגיל.
1 הטעות שלי במקור. המאמר הוא של נועה בן-ארצי.
חלק מהזכויות שמורות