מדוע בכלל לזכור?
אתמול נתקלו עיניי במקרה בביקורת בשרת על להקה שלא שמעתי עליה. נראה נחמד, אז המשכתי לקרוא את הביקורת והרעיון מצא חן בעיניי: להקה עכשווית שמביאה רטרו (אוו!מקורי!) סבנטיזי קל שמשלב גם מעט אלקטרוניקה, מעט אמו, וכל מיני שטויות. אמרתי- נטעם. הציפור הכחולה יצאה למסע וחזרה עם שיר דוגמתי, "counting backwards".
אהבתי מאוד.. בדיוק כפי שתואר - מוזיקה קלילה, חמודה, נוסטלגית. אז שלחתי את הציפור לדוג משהו יותר גדול. נראה עם מה היא תחזור.
<>
אם כבר, הציפור הוכיחה יעילות ביממה האחרונה: היא צלחה במשימות רבות וקנתה לי שירים ודיסקים רבים כבקשתי. למשל, Left of the Middle של העלמה נטלי אימברוליה, אותה חיבבתי מאז ומתמיד. את האלבום הזה היה כיף לשמוע - רוק/פופ שקט, אינטימי, נוגע. וגם כאן יש מעט נוסטלגיה, כי היה לי את האלבום הזה פעם, כך נזכרתי לפתע בשעת צהריים בהירה - אח של אלקין (שגם לו, נראה לי, אפשר לקרוא, אלקין) הביא לי אותו! הו כן. אך אז, מספר שבועות אחר כך, הוא לקח אותו בחזרה, כדי למכור אותו כדיסק משומש. כוחות הרשע זכו במערכה.
חוץ מזה קנתה לי הציפור גם דיסק אחר, Summer Sun של Yo La Tengo. מהאלבום הזה הכרתי רק שיר אחד, את השיר האחרון, וחיבבתיו עד מאוד. מהאזנה יחידה לאלבום הוא נשמע לי כמו הכלאה תמוהה בין הפליימינג ליפס ובל וסבסטיאן (:O שיואו) אבל אני בטח טועה. יש לשמוע שוב.
ואלבום אחרון שרכשה לי הציפור הוא אלבום שאני דווקא מאוד חיבבתי, אבל לא נרחיב עליו את הדיבור מפאת אימת הטוקבקיסטים הפריקונים.
<>
אבל די.
זה ממש נהפך לאתר על מוזיקה. וזה לא.
<>
יש לי חופש מאוד גדול, שזכיתי בו בחינם. אחזור לבסיס שלי רק ביום ראשון - ואם כך יקרה אז אגיע לשם ישר לסגור שבת. אבל שוין. זו ממש לא הבעיה.
הבעיה היא שעד שצונח עליי חופש נחמד שכזה, אני לא מוצא מה לעשות עימו. ביום חמישי הייתי כל היום בקא-בום, היה כיף, אבל מאז לא עשיתי שום דבר מהותי... ודווקא בא לי. יש לי מצב רוח, לעשות.. כל מיני שטויות. ואיכשהו אני לא מוצא את ההזדמנות.
אני רק מוצא את עצמי מתעורר מאוד מאוחר ביום, ישר לארוחת צהריים בדרך-כלל, בוהה בטלויזיה, בוהה במחשב, קורא כל מיני שטויות, מדבר עם אנשים, בוהה עוד קצת בטלויזיה, וחוזר לישון. כמובן, זו הדרך האהובה עליי להעביר את הזמן - אבל לא כשהוא מוגבל. כשאשתחרר, זה מה שאעשה במשך חודשים ארוכים. אבל בינתיים, אני לא משוחרר, והזמן שלי מחוץ לצבא מוגבל, אז, צריך לנצל אותו כמה שיותר. נכון? נראה לי.
נרך?.
<>
באחת מבהיותיי בטלויזיה זיפזפתי לערוץ האנימה החדש של יס, שכולם מדברים עליו כל הזמן. אז, בצפייה ראשונה הוא לא נראה כזה מדהים. יש להם בערך שלוש סדרות שחוזרות על עצמן בסבבים לאורך כל היממה. וגם הסדרות עצמן, לא נשמעו משהו. בין התוכניות יש מעברונים של ראיונות עם כל מיני במאי אנימה שמסבירים כל מיני שטויות. לא משהו מיוחדג'. אבל מצד שני, זה רק ערוץ מתחיל וצריך לתת להם צ'אנס וכו' וכו'. אז נתתי.
מדי פעם אני מעביר לערוץ הזה שישמש כמעין שומר מסך לטלויזיה. אחרי הכל, אנימה זה דבר (בדרך-כלל...) יפה לעיניים. וכך יצא לי לראות כמה מהמעברונים והפרומואים לכל מיני תוכניות... ושונתה דעתי. הערוץ הזה הוא... יפה. זה מה שאני יכול להגיד עליו. יש לו יופי ויזואלי ואווירתי, וזו ההצלחה הראשונה שלו. התכנים יגיעו עם הזמן, אבל ממש נהניתי לשבת ולראות את הפרומואים לסדרות... דברים יפים, חמודים, חכמים, מקסימים שכאלה...
והדבר שהכי עשה לי את זה היה הפרומו לסדרה בשם המסע של קינו. תמונות יפות שעוברות לאט על המסך, עם מוזיקה שקטה וציטוט מעניין: "העולם אינו יפה, הוא קיים".
אז החלטתי לשבת ולראות את הסדרה הזו. במקרה זו גם היתה התוכנית הבאה. ראיתי את פרקים 4 ו-5 לפי לוח השידורים, למרות שמבחינת עלילה הם נראו לי יותר כמו זוג הפרקים שמתחילים את הסדרה.
ומה אומר... נשביתי. סדרה... מקסימה, ויפה... זה נראה יפה וזה חכם.
זו סדרה על קינו, ילדה בת 15, שיוצאת למסע יחד עם הרמס, אופנוע מדבר ("בובי בובי בימבה בימבה, בובי בימבה ו.. פונפון!"... אבל לא בדיוק).
הם מטיילים ברחבי הארץ ומבקרים בכל פרק במקום אחר. כל ביקור אורך שלושה ימים. בכל מקום הם נתקלים באנשים של המקום ובעולם חדש לגמרי. לכל ארץ יש את החיים שלה. כך, למשל, הם ביקרו אתמול ב"ארץ הרוב קובע", שם כל החלטה נקבעת בהצבעת הכלל. הניצול היחיד של הארץ הזו מספר להם את סיפור ארצו, שאחרי שנפטרה מהמלך הרודן ששלט בה, החליטה שמעתה תתנהל לפי קול התושבים. ההחלטה הראשונה שהתקבלה ברוב קולות היתה לתלות את המלך בכיכר העיר. שנה מאוחר יותר, צעירים מרדנים רצו להעמיד נציג עם כדי שההחלטות לא יטריחו כל פעם את כל התושבים. הבוגדים האלו נתלו ברוב קולות. ככל שעבר הזמן, נתגלו עוד ועוד בוגדים וכולם נתלו בכיכר העיר. בסופו של דבר נשארו רק שלושה - זוג נשוי ועוד בחור צעיר. הבחור רצה לעזוב את הארץ כדי לעבוד במקום יותר מצליח. בהחלטת הרוב הוא נתלה בכיכר העיר.
כך בסיפור פשוט נורא, עולות הרבה שאלות מעניינות וקינו לומדת דברים על העולם.
ארץ אחרת שראיתי אתמול, היא "הארץ בה לא צריך לעבוד" - ארץ בה הטכנולוגיה בשיאה, ולכן בני האדם לא צריכים לעבוד כלל. ובכל זאת, הם עובדים יום וליל במשרד ענק, מבקרים את עבודת המכונות - שלא צריכה כלל בקרה. עובדים רק בשביל לעבוד. קינו מספרת על הארץ הזו לאדם זקן שהיא מצאה כשהוא מצחצח מסילת ברזל ישנה שלא משתמשים בה - ביקשו ממנו לעשות זאת לפני חמישים שנה והוא עדיין לא סיים את העבודה. כשקינו ממשיכה מעט קדימה, היא פוגשת באדם אחר המפרק את המסילה המצוחצחת. גם הוא, עושה זאת כבר חמישים שנה כי עוד לא הורו לו להפסיק. קצת יותר קדימה, וקינו פוגשת באדם שלישי המרכיב מסילה באותו המסלול. לפני חמישים שנה ביקשו ממנו לעשות זאת והוא עדיין לא הגיע לקצה המסילה.
ממ-ממ.
(כ"מ: אלי מגן - לזכור)
מאת
ביום שלישי, 14 בדצמבר 2004, 02:43.
