זולגות הדמעות מעצמן
"דמעות של גמל" החמודי יראה לכם שגם לגמלים יש נשמה, ושלסטודנטים לקולנוע יש עתיד.
מאת דבורית שרגל, "רייטינג".
זוהי הוכחה לכל הסטודנטים לקולנוע שהכל יכול לקרות אם יש לך סרט מעולה ביד. את "דמעות של גמל" הדוקומנטרי ביימו שני סטודנטים מבית הספר לקולנוע במינכן, ומאז הוא משוטט ברחבי יקום הפסטיבלים, וגם לפסטיבל הסטודנטים הבינלאומי שהיה פה בקיץ הוא הגיע. ביימסורן דאבה ולואיג'י פלורני הם השמות הקליטים של שני במאיו, ואפשר להרכין בפניהם את הדבשת. הם נפגשו בבית הספר לקולנוע, והיא סיפרה לו שסבה וסבתה היו רועים. הם נסעו לחודש צילומים במדבר גובי, וכמו שרוברט פלהרטי צילם ב-1922 את "ננוק מהצפון" עם אסקימואים במקום מושבם, כך צילמו השניים את הנוודים המונגולים.
"דמעות" מספר על משפחת נוודים המחזיקה עדר גמלים. אחת הנאקות ממליטה בכר לבן, ומסרבת לטפל בו. האם זה בגלל ההמלטה הקשה, הדיכאון שאחרי או בגלל שהקטנצ'יק יוצא דופן בצבעו ובחמידותו? על מנת שלא לאבד את הנכס היקר, עושה המשפחה מאמצים לשדל את הנאקה להתקרב לפרי בטנה, וזו עומדת במרייה. בהמשך נשלחים הילדים לעיר הגודלה להביא מוזיקאי דווקא, כדי לגרש את הרוחות הרעות מלב הנאקה.
תוך דקות ספורות אפשר להתחבר לגמלים ולראות את האישיות של כל אחד מהם. האנושיות שבעיניים שלהם, תנועות הפנים והפה, כל אלו חודרים לנשמה, גם אם יש בכך מניפולציה מתנחמדת קצת יותר מדי. לראות את הבכר הזעיר עומד בלב הישימון ובוכה כי אמא לא רוצה להניק אותו, גורם גם לך לבכות, לא רק לגמל.
חוץ מהגמלים האנושיים ישנה שאלת החיבור לציוויליזציה של הנוודים. כשהילדים רוכבים לעיר, למצוא מזור לנאקה, הם גם רוכשים בטריות למכשיר הרדיו המשפחתי וצופים בטלוויזיה, בעיקר הילד הקטן. החיבור הזה למסך מעורר בהמשך את השאלה אם בקרוב יקבעו הנוודים את אוהלם על יד צלחת הלוויין.
הכל יותר מדי טוב ב"דמעות". אבל לא אכפת לי להתרפק על יצירת הביכורים החמודה הזאת, שמעניקה אשליה שהעולם מקסים לגמרי.
בשלוש מילים: נורא מתוק ומשגע.
"דמעות של גמל" ("The Story Of The Weeping Camel", גרמניה-מונגוליה 2003, 87 דקות)
מאת
ביום רביעי, 15 בדצמבר 2004, 22:11.
