האירוניה שבדבר (13.1.2005 10:16)
אין דבר יותר סמלי מכיתת הכוננות פה.
המחשבה הזו עולה לי בראש כשאני יושב כאן על מיטה מסריחה ומטונפת, במדים מלאים על-יד הכוננות שלי, שכוללת אפוד קרב, שכפ"צ, חמש מחסניות מלאות, שתי מימיות, קסדה, בקבוק פאנטה וספר לשעות השעמום הארוכות.
חשבתי על זה כי מכאן רואים הכל. מצד אחד החדר של האבט"שניקים, ג'ובניקים מחיל האוויר שסונג'רו לשבועיים של משימות אבטחה אצלנו בבסיס. החדר שלהם - מעין מחנה פליטים שכזה, עמוס ומלא בכל, והם יושבים בשקט ומדסקסים על החזה של פנינה רוזנבלום ועל האופציה ללכת עכשיו לקב"ן.
בחדר שאני בו, המון מיטות ומעט חיילים. שלנו, של היחידות השכנות. ישנים או סתם שוכבים בחוסר מעש ומסתכלים על שום דבר - זה מבט שראיתי רק בצבא, אבל ראיתי אצל המון. מעין מצב כזה שבין פרצוף של אדם מהרהר, ובין פנים מנמנות ובין מראה של אדם שבור.
דרך החלון אני רואה את כל מי שעולה ויורד מהמגורים. לפני דקה עברה כאן חיילת חמודה בג'ינס וסוודר ורוד. משתחררת. כבר לא לחוצה, אין לה כל-כך על מה לחשוב חוץ מהסידורים האחרונים, ואז ללכת הביתה. לצאת הביתה, אבל בלי לחזור.
אם יש דבר ששנה וקצת של שירות די מגוון בצבא לימד אותי, זה מה זה בדיוק בית.
בדיוק דיברנו על זה אתמול בלילה. כשהתגייסתי, היה לי בראש רק שאני "טיפוס של בית", לא מסתדר כל-כך בחוץ, אוהב להיות בבית שלי עם הדברים שלי ומה שאני אוהב לעשות.
מי שהכיר אותי זוכר ודאי את כל בכיוניי בנושא.
אבל במסלול לימדו אותנו מה זה בית באמת. למדנו מה זהגעגועים. כמה זה בסדר לאהוב את אבא ואמא - לאהוב אותם עד כדי שקר. למדנו גם כמה אפשר לאהוב בן אדם רק כי... רק כי הוא יענה לך לטלפון כשתתקשר. רק כי הוא יסכים להיפגש איתך בשבת. להיות אסירי תודה על דברים כל-כך ברורים מאליו.
הדבר שאתה הכי מתגעגע אליו כשאתה במסלול, יותר מלחברה ויותר מלבית ויותר מלמשפחה, הדבר שאתה הכי מתגעגע אליו זה השניצל של אמא.
זה הבית.
למדנו, כולנו, גם להתאכזב. ואין דבר יותר משביז מלשבת באיזה אוהל מסריח ולראות את חבר שלך למחלקה מסיים שיחה עצובה וסופית עם האישה.
אף אחד מאיתנו לא נשאר עם האישה.
זה לא דבר כזה עצוב, לסגור הרבה או לטחון או לפסטם. זה 'קשה' אבל מלמדים אותך כמה זה לא חשוב - שזה 'קשה'. כמה לא רלוונטי העניין הזה, כשהמטרה קדושה מכל.
*
יש מזג אוויר טוב השבת בשמי רמאללה ופאתיה. ואצלנו מזג אוויר טוב זה דבר נוראי. תנו לי, את השבת השחורה עם העננים הנמוכים והברד שדוקר את תקרת האלומיניום ברעש עצום ולא פוסק. והרוחות שהן 50% חול 50% אוויר, והכפור. תנו לי בסיס מלא באנשים עטופים בשלושים שכבות וציוד קור וצעיפים וצווארונים וכפפות וכובעים ופליזים וחרמוניות. תנו לי לשבת עם החבר'ה בחדר ולראות סרטים מפגרים בפעט החמישית, או לשבת לבד עם המוזיקה היפה שהבאתי מהבית וספר נחמד וכל הזמן שבעולם.
*
זה חודשים רבים שמתחבטים אנו בשאלה: מה עדיף - שבת ספא או שבת קולנוע.
שבת ספא, כידוע לכולם, היא שבת בה אין פעילות מיוחדת ולכן אנו בוחרים לבלות אותה בבטן-גב הולידיי-אין-שיק: ללכת לישון ברגע שאפשר ולקום רק כשממש נמאס כבר - ואז מיד להתפנות למקלחת ארוכה וחמה - שעתיים באידאל. להסתובב קצת ולדבר ואז שוב ליפול לישון, וחוזר חלילה.
שבת קולנוע, לעומתה, היא כשיש צורך להשאר ערים אך השעמום גובר על כולנו, ואז אנו ישנים ממש מעט אך את שעות עירנותינו הרבות מקדישים למרתוני סרטים וסדרות עד שהאזניים מעשנות.
כרגע,
לא מתאימה לי אף אחת. כרגע מתאים לי פשוט לישון, במיטה בבית, להיות קבור תחת אלף שמיכות וחלומות ושקט ו-Sleep של Dandy Warhols. ולא לקום עד שאני לא ארצה.
עד מתי?
*
מאת
ביום שני, 17 בינואר 2005, 19:42.
