ד"ר גונזו, R.I.P.
היינו איפשהו בסביבות העיירה בארסטו, על גבול המדבר, כשהסמים התחילו להשפיע. אני זוכר את עצמי אומר משהו כמו "מסתובב לי הראש... אולי תנהג קצת?" ואז נשמעה סביבנו שאגה נוראית מלווה בשקשוק כנפיים, ומתוך השמיים הסתער להק יצורי-ענק דמויי-עטלפים, ובצלילה ישירה מלווה בצווחות אימים, הקיף את המכונית השועטת עם גג פתוח ובמהירות של מאה וחמישים קמ"ש, על הכביש ללאס וגאס.
נשמעה זעקה, "אלוהים אדירים ! מה זה כל החיות האלה?"
וזהו זה. דממה.
או שבעצם לא. זה לא היה ככה.
תקעו אותי במתקן אשפוז כדי להתאשפז בגלל הרגל הבת זונה שלי. אמרו לי שזה יהיה רק ליום או יומיים אבל בסוף זה היה יותר משבועיים. שבועיים מזדיינים שכבתי במתקן אשפוז והסתכלתי על אחיות במיני. הבסיס הכי מצחיק שהייתי בו בחיים.
סיון נתנה לי שקית עם שלושה ספרים אז אחרי שבלעתי שניים כאילו הם היו טבלת מסקלין בחמישי בערב, הוצאתי את השלישי. הוא היה מגעיל בצבעוניותו והציורים על הכריכה שלו גרמו לי לשלוש עשרה כמעט-בחילות שכאלה.
כתב מטומטם כזה אמר "פחד ותיעוב בלאס וגאס" ואמרתי - מה עוד יש בלאס וגאס חוץ מפחד ותיעוב. "ספרי חמד" של ידיעות הוציאו את זה אז ידעתי שזה בטח יותר נחמד משנראה.
אז קראתי וזה התחיל כמו קודם. והעטלפים תקפו ועלה טרמפיסט שקפץ משברולט אדומה עם גג מתקפל. ושום דבר שקרה אחר כך כבר לא הפתיע אותי. הפתיע, זתומרת. מאוד הפתיע!
אחר כך כשחזרתי הביתה לקחתי את הסרט מהספריה. ראיתי אותו עם פאקינג אבא שלי, אבל מזל שהוא נרדם באמצע אחרת הוא היה תופס תחת. וההבדל בין תפיסת תחת לתפיסת ראש, אותו, הוא המציא.
"הוא" היה האנטר ס. תומפסון. העיתונאי הכי פוליטי ב-ESPN. הסופר הכי מסומם - סליחה, קבלו תיקון - הסופר שהכי לא התבייש בזה שהוא מסומם. ב-1970 הוא רץ בבחירות לשריף של פיטקין, קולורדו. הוא גילח את הראש שלו כדי לדבר על המתמודד השני כ"מתחרה ארוך-השיער שלי" והכריז שישנה את שמה של אספן ל-Fat City, Colorado. הוא הפסיד בבחירות.
הוא חייב להיות הבנאדם הכי טיפש ומטורף שידעתי עליו מעודי. הוא עשה כל כך הרבה שטויות והייתי בשוק בסוף הספר. לא כי היה לו סוף מדהים כי לא היה לו סוף בכלל. כי אחרי הפרק האחרון באה הביוגרפיה ואתה מבין שכל מה שקראת עד עכשיו קרה באמת ואף אחד לא מבין למה אתה בשוק בכלל, ואתה רק חושב שזה הדבר הכי מגניב בעולם.
שבועיים אחר כך אני נוסע עם אלקין איפשהו לאנשהו וזה בדיוק ככה, כי אנחנו יושבים וצוחקים על העולם הקטן שלנו שבכלל לא קשור ולא ברור לאף אחד אחר ולאף עולם אחר ובטח שלא לעולם האמיתי. דיסקמנים שמתאבדים בניסיון להציל את צבי הים, פיראטים שנוסעים בכבישי שער הגיא ושודדים שיירות ציוניות, אנשים עם רדיוסי סירחון וקונספט תרבות הצריכה בעולם הפוסט-מודרניסטי כפי שהוא מתבטא בוידאו-קליפים של מוזיקה אלקטרונית ניסיונית.
רק מתקפת עטלפים ורצפת שרצים חסרות לנו.
"היום שבו קשרו הביטלס את גורלם עם המהרישי, היה אחד הרגעים המכריעים ביותר בכל שנות השישים. כאילו שבוב דילן יעלה לרגל לוותיקן ויישק לטבעת על אצבעו של האפיפיור."
הייתי אומר שהוא הסמל הכי מובהק של הסיקסטיז למרות שאין לכם מושג מי הוא, אם לא היה איכפת לי מלהיות נדוש.
הוא קרא לזה כתיבת גונזו, אבל בעצם לא היה בזה שום דבר מיוחד. פשוט לכתוב כל מה שאתה חושב, כל מה שאתה רואה ורוצה ומרגיש ונראה לך ולא נראה לך. ערבוב של המציאות שלו, הפנטזיות שלו, הטריפים שלו, ופה ושם גם טפטוף של המציאות של השאר.
שלוח-רסן.
בהחלט, כן, אני חושב.
אפילו בהרצאה באוניברסיטה בקולורדו כשמישהו שאל אותו על סוג חדש של קוקאין, הוא עמד על הבמה והציע לו לבוא אחרי ההרצאה ולקחת ממנו קצת.
מצד שני חצי שעה אחר כך הוא עצר מישהו ושאל "רגע, מי מדבר? מי? אתה? מי אתה? אתה מדבר? או".
בגיל 67 הוא תקע לעצמו בראש קליע 45 מ"מ, בסיומה של שיחה עם אשתו. בנאדם כזה טיפש ומטורף ומגעיל וגאוני.
הוא רצה שאת האפר שלו ירו מתותח.
למען האמת, אני סבור שיכולנו, לו רצינו, לעשות את זה גם על ל.ס.ד., אלא שלדאבוננו לא מעט מהנוכחים סביבנו ניחנו בפרצופים, או פיגורות, בעלי פוטנציאל-אסיד בלתי-נסבל. למשל, מפקד משטרה שמן מוואקו, טקסס, שברגע כיבוי האורות (למטרת צפייה בסרט סמים) פצח בהתמזמזות רבתי, בפרהסיה, עם אשתו (או מי שלא הייתה), השמנה לא פחות ממנו. מילא לצפות במחזה המלבב הזה על מסקלין, (שהוא ביסודו סם חושני-שטחי, המעצים את תחושת המציאות, במקום לשנות אותה, כמו אסיד), אבל לראות שני אנשים שמנים להפליא נוברים זה בזה, כשאתה כולך דלוק ומסביבך לא פחות מאלף שוטרים, עסוקים בצפייה בסרט שנושאו סיכוני המריחואנה - זוהי אנטי-תזה רגשית. טבעו של המוח האנושי שהוא דוחה דברים כאלה. אזור המדולה במוח, נועל את עצמו בפני האותו הנשלחים מהאונות הקדמיות, והמוח האמצעי מנסה לתת לכל העניין פרשנות אחרת.
הרוג את הגוף והראש ימות.
