המון המון אוכל.
הלוואי ויכולתי לכתוב כמו בן-אדם.
הייתי רוצה להיות דייויד לינץ'. אבל לעולם לא אוכל. אז כפשרה, פשוט אציע: לראות את כל הסרטים של דייויד לינץ'. הרבה יותר הגיוני ומציאותי, אבל קשה לבצע.
אולי, בפעם הבאה.
כל כך הרבה דברים לעשות, וצבעים ומשחקים ושיער. כל כך הרבה ספרות שמרכיבות כל כך הרבה, ואנשים ושירים וסרטים ומנגינות ותמונות. כל כך הרבה סצינות שעוד לא קרו והלוואי. כבר. הרבה דברים שלא יצא לי לומר ודברים שלא ארצה. אנשים שאני צריך לפגוש כבר. להכיר. דברים ליצור.
כלום לא י.
פשוט לנסוע.
אין לי מושג מה קרה בכל הזמן הזה, כבר יותר מדי זמן לא נשמתי. לא עמדתי באמצע הרחוב נגד כיוון רוח חזקה שכמעט הודפת אותי החוצה, ממלאת אותי בעוצמה וחוכמה וילדותיות. הרבה דברים מתו בינתיים. אני מדבר בהשוואה ל.
זה נגמר וככה צריך. חושב על דברים שיקרו. כשיקרו דברים אני אסכים לקחת סיגר, ללכת הרחק, לעוף גבוה, לעולם לא למות, להצליח אם אנסה, שיאהבו אותי.
שיער ארוך ארוך ארוך וחלק זז על הכתף כמו פיסת משי שנפלה מהחלון של מגדל האור שיושב על הגבול על החוף במטרה להגן עלינו מסערות רעות שבאות להפוך אותנו אבל בעצם זה רק מקום מפגש לזרים המנודים המלוכלכים והשחורים עם התג בצד ימין (או שמאל תלוי איפה מסתכלים).
כבר יותר מדי זמן לא שמעתי משהו ונדלקה לי האוזן. היא מתנוונת וקוראת לדברים שידליקו אותה. אבל אף אחד לא שומע. לא שומע את האוזן, האין זה אירוני?
SERVE EXTRA COLD לא אומר שאתם צריכים לדחוף אותה בתחתית המוחלטת של המקרר איפה שאף יד מגישן לא גיששה מעולם! אני לא רוצה לקבל אותה שלושה חודשים אחר כך מלאה בגושי קרח מסריחים ולא תוססת בכלל. זה רק פוגע באזרחים התמימים והמסכנים שמנסים להגיע הביתה בשתיים בלילה ומשוגעים על סמים רודפים אחריהם ומנסים לזרוק עליהם מטריות.
אימת החיים האורבניים.
העולם הספרדי יקרוס.
מה שמזכיר לי שלא ראיתי את הסרט שלקחתי מהספריה והאם בכלל יהיה לי זמן הערב? וכל התוכניות הלכו ולא הלכתי למסיבה או לטיול או פגשתי ילדים וגם לא שתיתי מילקשייק.
ואני בכלל לא מאמין שעשיתי ריפרנס לפאקינג פינג פלויד בפוסט שלי. מה אני, אני כבר מזמן לא בן שתים עשרה.
קצת חבל אבל שככה.
קצת חבל שמברינזים הם כל מכריך. פעם כשרצית ידעת לארגן לך דבר מה לעשות בכל יום בשבוע, ואז גם לחגוג את סופו כאילו אתה בספירת המנייאק.
אך מה שלא ידעת, או בעצם ידעת אך לא רצית לחשוב עליו, הוא שלא היית בספירת המנייאק, אלא רק בספירה לספירת המנייאק. שזה די עצוב כשחושבים על זה. והיום, היום אינך מסוגל לארגן אפילו דבר מה אחד, שלא לדבר על כל יום בו אתה זוכה לפגוש את הוריך החופרים ואחיך ואחיותיך המרדניים כל אחד בדרכו. אתה מבין שכל מה שעבר עליך היה זוטות קטנות שאין להן כלל משמעות בחיים האמיתיים, ואיפה בכלל מתחילים החיים האמיתיים (בהנחה שהעולם האמיתי זה רק שידורים חוזרים).
ללכת לישון ולהחליט שאתה רוצה לשים לך שירים בדיסקמן על-מנת שינעימו לך את העת הזו שבין השכיבה על המזרון הירקרק ובין הכניסה לעולם הטוב יותר, לחיים הקלים והיפים יותר של שינה וחלימה.
מדליק מנורת לילה ומגשש בחושך בתוך קייס דיסקך הצבעוני והיפה, אך בחושך של סוף יום עבודה מעאפן ומריבות מטומטמות ועיקשות, מתחת לנהג מפגר ומסריח, בין צ'ונגים מעצבנים עם שיניים עקומות, כל הדיסקים שלך אפרפרים עד כדי שקיפות, ולא בא לך על אף אחד מהם.
ובכל זאת אתה בוחר אחד ושם אותו בדיסקמן ומבזבז עוד קצת מהסוללות הזהובות האלה שקנית לפני ההופעה של הג'ירפות, רק כדי שיהיה משהו באוזן. ואתה שם וזה מתנגן לך ורק מפריע לך לישון אבל לא איכפת לך. אתה רק חושב על השיער הארוך הזה וניצוצות של ארונות שבוקעים מאנשים מטומטמים ואתה רוצה להיות שם והאם תהיה?
ובזמן האחרון אני חוזר על המילה הזו הרבה, מילה מעאפנה לאנשים מעאפנים ואירועים מעאפנים וכל החיים הם די מעאפנים כשחושבים עליהם. ואיך ומה ולמה, ולפני שנה בחיים לא הייתי חושב על המילה הזו כחברה באוצר מילים תקין של אדם בוגר.
אבל מי בכלל בוגר תגידו לי? חוגר אם כבר. וגם זה לא משהו. ל א מ ש ה ו ב כ ל ל . אין לי שמץ מה לעשות בנוגע אליה פן תנשור ולא תשוב לעולם. די מפחיד הרעיון ואני לא יודע מי משקר ומי מגלה לי את האמת והאם אנשים באמת חסרי אונים כמו הפרצופים שהם עושים לי, ובכלל בשביל מה הם לומדים כל כך הרבה שנים אם כל מה שהם יודעים לעשות זה פרצופים חסרי אונים, ואם תנשור האם תשוב אליי?
פעם אהבתי אותן אך עכשיו הן כה אדומות וקטנות ונראות כצימוקים מטומטמים ואיך בכלל צימוקים יכולים להיות מטומטמים אך כך הן נראות.
אני לא באמת יודע אם יש משמעות לכל זה, וגם אם כן אם מישהו מחוץ לעולם שלי יבין. גם לא כל כך בא לי שיהיה לי מסביב לכל זה תמונות ווינטייג' של קומיקס ופרסומות ובחורות משנות החמישים ורקע של נייר כתיבה מיושן מאחורה, כי זה לא הכי מתאים לכל מה שכתוב וגם לא הכי משקף את רוחי בזמן אחרון זה.
אבל מצד שני כל כך נמאס לי מהלובן הבוהק והמבחיל של הדף הקודם ומהשוחר האמיתי והמדכא שהיה לפניו, אז פשוט החלטתי שיהיה מה שיהיה וזהו.
אקיא את נשמתי על דף ואחתום בסוף ויהיה מה שיהיה וזהו.
כמה זה פוסט אני לא יודע אבל תהנו ותגיבו ותכתבו בעצמכם כי אני כל כך אוהב לקרוא אתכם. ואם אני לא קורא אתכם אז תגיבו ותגידו לי לקרוא אתכם ואז אקרא.
כל כך אוהב אני לקרוא סיפורים בהמשכים במיוחד אם אני יודע ומרגיש שלקוחים הם מהעולם האמיתי ומחיים אורגינליים של אנשים טובים ואיכותיים אותם אני אוהב. כל כך אוהב אני לשוב הביתה מעולם של מלחמות ולראות שכלום לא השתנה וחבריי עדיין מתבכיינים על האישה או הגבר בחיים ועל כמה קשה לו ורע לה וכמה העולם לא מבין אותם מלבד לקורט קוביין שכן מבין הוא כל נפש חיה על יבשות כדור הארץ. כל כך אוהב אני לשוב הביתה מעולם של קרבות ולראות את ההודעה המבשרת לי על מספר עצום של הודעות המחכות בתיבת דואלי.
כמה שמח אני לראות עדכונים בוובקומיקסים, בלוגים, טורים, מגזינים, ביקורות מוזיקה, פורומים, פליקר וכולי וכולי עד כלות הנשמה אוכל להיות שמח אם כל חיי היו מורכבים מדברים כאלה ואם קרו אלה גם מעבר למחשב.
הלוואי.
מאת
ביום ראשון, 10 באפריל 2005, 15:07.
