אתמול,
באפלה, תחת פרוז'קטורים מסנוורים, עמדנו.
מדי א', נעליים מצוחצחות, כומתות על הראש, מול הדגל העומד בגאווה - בחצי התורן.
עמדנו, המתנו, וזה בא: צליל הזעקה האיום הזה. צרחה מחרישה וכבדה שנדמה שבאה מכל כיוון שהוא, כאילו מתחוללת לאוזניך בלבד.
הלחשושים פסקו. גבים נמתחו. ידיים הורמו להצדעה.
הצפירה הרועמת כואבת לך באוזניים ועם זאת, שקט.
אתה מביט קדימה והדגל מתנוסס באוויר, כולם עומדים, ותמונות עוברות לך מול העיניים. של הילד ההוא שלא הספקת להכיר כמו שצריך. של זה שבדיוק פספסת. זה מהיחידה שלך, ש-364 ימים מהשנה לא אוהבים לציין את שמו. זה עם התלתל מהאגדות בעיתון, וזה שאף אחד לא יודע אבל הוא גיבור לא פחות.
דבר עצוב הוא לראות, אנשי קבע עומדים דום, זקופים, מצדיעים ובוכים. קצין קורא יזכור ומפסיק באמצע משפט כדי לנשום ולהרגע. רב, בחור בדרך-כלל מצחיק וסימפטי, זועק לתוך המיקרופון... אל מלא רחמים.
דבר עצוב הוא ילדים מתים. אמן עלינו ועל כולם עוד כמה שנים של מגרשי שעשועים וכיתות והפסקות ונאיביות, במקום כל זה.
וכל מה שיש לי להגיד זה רק "אמן" ולהשפיל את הראש ולעצום עיניים ושלא יראו אותי בוכה.
"כשתגדל ויהיה לך ילד, שיבוא וישאל, מה יהיה כשאגדל? אז תגיד לו, עזוב, אל תשאל."
**
את הבסיס קישטו לנו במיליוני דגלים.
אולי מיליוני זה מוגזם, אבל לפחות מאתיים - באמת.
דגלים של ישראל ושל צה"ל ושל היחידות, וצבעי כחול לבן בכל מקום ודגלון קטן על כל מכונית וכל ג'יפ, ודגל ע-נ-קי ברחבת המסדרים.
כל כך צבעוני וחגיגי ויפה - ופעם ראשונה שאני רואה אנשים שאומרים "חג שמח" ביום העצמאות וזה מגניב.
**
אני רוצה: לקנות כבר את הספר, לסיים את האתר של מתן, שהצעצוע כבר יגיע אליי ליד, לבנות ספרייה, להתחיל את "בסימן החדקרן", ש"פריצ'ר" לעולם לא יגמר, להספיק לשמוע הכל, לראות סרט מגניב, להשתחרר.
**
היום כל מה שבא לי לעשות הוא לשתות קצת בירה ולשמוח ולהתלהב מהזיקוקים כמו ילד קטן.
דרוש, כמו אשתקד, מישהו שיבוא למשות אותי מהבית ולהכריחני לצאת. אבל עדיף ש, לא כמו אשתקד, הפעם יהיה כיף.
למישהו יש הצעה?
Tim Buckley - Song to the Siren
