על נקניקיות, עניבות, מקלחות, חניות, השתנות - ומיטל אחת.
"כן, יום העצמאות הוא היום עם הכי הרבה פוטנציאל מבוזבז בשנה." - ליאור
יצאנו רבעוש. הגעתי הביתה. התקלחתי, התארגנתי, בדקתי דואר - ונהיה כבר שבע בערב. תכף מתחילות חגיגות יום העצמאות ה-57. אין לי מושג מה אני עושה.
שאלתי כל אדם אפשרי, מה אפשר לעשות ביום העצמאות. חלק לא ידעו מה לעשות, חלק התכוונו לא לעשות כלום, השאר הולכים לדברים דבילים (ומודים בכך!).
אז מה הקטע..
ולאן לעזאזל הולכים השנה.
אז בסוף החלטתי להשאר בבית. אכלנו תירס חם ופיצות, ראינו את הטקס בטלויזיה. פיהוק.
טלפון מדני: אתה בא לאסוף אותי ליום העצמאות?
פלאשבק משנה שעברה:
טלפון מדני: אני בא עם ליאור לאסוף אותך ליום העצמאות.
אני: מה, לא.
דני: בטח שכן. נלך לרחבה באשדוד, נסתובב קצת, מקסימום לא תהנה נחזור מוקדם.
אני: מה, לא.
דני: ביי.
דני מגיע עם ליאור. אני מסיים לשים נעליים. נוסעים לרחבה באשדוד.
ברחבה באשדוד דני נעלם לנו.
ליאור: רוצה לנסוע צפונה?
אני: מה, לא.
נוסעים צפונה. בדרך מחליטים שמגיעים לרעננה. אני שולף, אם כך, את הטלפון, ומתקשר לעדיקו שידעתי שהיא תהיה ברעננה. גם לשחר.
פוגשים את חברים של ליאור. הם מתעלמים ממני באלגנטיות.
אני פונה לחפש את עדיקו. מצאתי אותה. או יותר נכון, היא מצאה אותי וזינקה עליי באמצע רחבת האוכל. הסתובבנו קצת, ואז איבדתי אותה שוב.
מנסה למצוא את שחר. אין רשת סלולרית.
מנסה למצוא את עדיקו. אין רשת סלולרית.
פוגש את ליאור בדרך ושוב מאבד אותו.
מוצא את עדיקו. הולכים לאנשהו ברעננה. אוטובוס שואה.
ליאור אוסף אותי באוטו באיזשהו שלב.
לא משהו בכלל.
סוף פלאשבק.
דני: נו, אתה בא לאסוף אותי?
אני: מה, לא.
דני: נו באמת, נלך לליאור ונתנחל אצלו.
אני: מה, לא.
(כאן נכנסו עשר דקות של קשקושים על מכוניות, לחם פרוס וכישורי הישרדות. בסופו של דבר הסכמתי רק כי לא היה לי כוח להשאר בבית ולא לעשות כלום.)
נפגשנו. נסענו. מצאנו את הבית של ליאור. ליאור רצה לנסוע לפארק רעננה. אני סירבתי בתוקף. הוא דחף לי לאוזן את הפלאפון שלו, שם ידידה מתחננת לנסוע לפארק רעננה כי אין דבר יותר מגניב. דווקא שמענו על מסיבת וילה עם כוסיות. אבל אני מוותר כהרגלי.
עולים לאוטו, אוספים מישהי, שודדים בנק, נוסעים לרעננה. חונים.
זה-נראה-בדיוק-כמו-בשנה-שעברה.
אנחנו יושבים על איזושהי גבעה של דשא ומדברים על שטויות. או יותר נכון, הם מדברים על שטויות. אני יושב בצד. לא נורא.
הולכים לרחבת האוכל, פוגשים עוד יותר אנשים וכולם מדברים על שטויות. אוכלים נקניקיה.
טלפון: שחר. היא באה. ממשיכים לדבר על שטויות.
בינתיים ראשי מריץ חישובים: משעמם פה, משעמם עכשיו. אנשים מגעילים. אני ההסעה שלהם. האוטו הוא שלי והמפתחות.. רגע.. נבדוק.. עליי. הפעם הכוח אצלי. יכול.. לברוח מתי שבא לי. להחליט לאן הולכים. סורק... מסביב... אין כל-כך לאן ללכת. המון המוני ילדים קטנים מלאים בספריי. הילדים הקצת פחות קטנים קצת פחות מלאים בספריי וקצת פחות לבושים. המוני פריקים. שתי בנות עומדות בגשר, אחת עם חולצה שאומרת "porn star", השניה עם עניבה עם תמונה של אבסולוט (וודקה). הו מידת הפאנקיסטיות! הו מידת היומרה! ילדה עם חולצה של סיסטם אוף א דאון. בקיצור, אין כל כך לאן לברוח. מצד ימין נסגרה הופעה של הפיקיות או משהו, מצד שמאל תתחיל הופעה של שייגעצ. אין לאן לברוח. אבל עדיין יכול.
טלפון: שחר. היא בצד השני.
ליאור, אנשים, אל תזוזו. אני מיד חוזר.
פגשתי את שחר, איזה שבעים שנה היא מבריזה לי ועכשיו תפסתי אותה. בהתחלה לא זיהיתי אפילו. חיבוק. מבט מוזר של הבנות מסביב.
סתם מדברים, ואז שחר רוצה ללכת לצד. אני לא מבין כל כך איפה הצד, אבל לקח לנו איזה עשר דקות להגיע לשם. ואולי אני מגזים.
יושבים ושוב סתם. מלא אנשים מוזרים מזהים את שחר. זה קצת מפחיד.
טלפון: ליאור. הם רוצים ללכת ליוני בלוך. שילכו. אני כבר אמצא אותם.
אבל אז: גם שחר והשאר רוצות ללכת ליוני בלוך. כמה מעפן. נגרר.
את לא חושבת שזה קצת יותר מדי קהל בשביל מישהו מבמה חדשה?
הולכים. המון ללכת. פגשתי את סולי בדרך. גם אותה לא ראיתי הרבה זמן. שלום-שלום, עדכוני צבא. לא יותר מדי, כי לי קראו מצד אחד ולה הלכו לאיבוד מצד שני. ממשיכים. מגיעים. שחר זורקת עליי את התיק שלה ונכנסת לקהל. אני עומד עם תיק צבעוני ומניע את הראש לצלילי יוני בלוך. כמה אומו אפשר עוד להיות.
וזה מוזר. אני מסתכל עליו והוא, בדיוק אותו דבר. ואני נזכר שישבנו איתו בבארבי. ובעצם זה היה בדיוק לפני שנתיים. היה ערב עצמאות מוזר כזה בבארבי שבכפר-סבא, ואני ואלקין וחבר שלו היינו שם, וישבנו בבארבי ולידו ישב יוני בלוך וחברה שלו דאז ניצן, והוא היה כל כך שתוי ואז על הבמה הוא לא זכר מילים לשום דבר. והיתה לו חולצה של הפיקסיז וזה היה כזה מצחיק.
ועכשיו... הוא ממלא אולמות. כל כך הרבה אנשים מרימים את הידיים לפי הקצב וצועקים את המילים לשירים האינפנטיליים והדבילים האלה שפעם הורדתי מ"במה חדשה". מוציא אלבומים ומפיק לאהובת-גלגלצ אחת וממלא הופעות כאלה. יפה, יפה לו.
שחר: אתה חושב שאם אני אכתוב מספיק סיפורים ושירים בבמה חדשה, גם אני אחלטר בניצנים וברעננה?
בטח.
הוא שר את "נפוליאון" (או בשמו העממי "משמאלי עם הגיטרה") ויורד מהבמה. חמש דקות של ארגונים ואז עומד על הבמה מישהו עם חולצה של שייגעצ. דפקתי את היד בראש. לא הם.
עמדנו בפינה, אני שחר וידידתה דקלה, וראינו את הפריקונים מתגודדים ומתחילים לנוע לעבר הפיט.
אני: רוצות ללכת לאמצע ולצעוק להם "מטאאאאאאאאאאאל" (צעקתי תוך הרמת אצבע וזרת בצורה מטאליסטית לחלוטין)?
שחר: אבל זה לא מטאל...
אני: בדיוק.
הלכנו. ההופעה עוד לא התחילה וכל ששחר עשתה היה לצעוק "מטאאאאאאאאאל" בהתלהבות. הבעיה היא שקול המטאל שלה מתקרב יותר לצווחת ילדה קטנה בהופעה של היי פייב. "היי, כשאני צועקת מטאאאאל זה נשמע כאילו אני קוראת למישהי שקוראים לה מיטל!".
המשכנו לצעוק "מטאאאאאאאאל!!!" ו"פריקייייייייים!!" למורת רוחם של הפריקונים שמסביבינו, שתקעו בנו מבטים מנכרים.
פריקונים תקעו בנו מבטים מנכרים - כמה אלטרנטיבי.
עלה ילד קטן עם שיער ארוך לבמה. הוא הזכיר לי איזשהו ערס מהיסודי. שאלתי מי זה, ודיקלה סיפרה לי שזה הסולן. הייתי בשוק.
הוא נאם משהו ואז אמר שהוא הולך לשתות. ואז הוא הלך, ושתה. מים מינרלים. אז הרמתי זרת ואצבע וצעקתי "מים מינרלייייייייייייים". הפריקונים אהבו את זה.
הם גם ענו לנו בצווחות מוזרות בכל פעם שצעקנו מטאל.
הילד על הבמה התחיל לשיר. משהו על ערוץ הילדים. הוא נשמע כמו אותו ערס מהיסודי, התחלתי לחשוש שמא אני מכיר סלב שאין ברצוני להכיר.
דחפו ומחצו אותנו כאילו זו הופעה של מטאליקה. באחד השלבים החלטנו לצאת.
שחר הודתה לי על הרעיון של הצעקות ואמרה שהיא נהנתה כה. הנהנתי.
בהפסקה שבין כמה שירים הילד על הבמה לקח את המיקרופון וצעק "אנחנו שייגעצ ואנחנו הלהקה הכי בת-זונה בעולם". דפקתי את ידי בראשי שוב. ואז הוא אמר משהו על זה שרואים אותם במסכים הגדולים אז הוא יכול לאונן על עצמו עכשיו.
אכן, היה עלוב בכמויות מסחריות.
סיכמנו שהיינו צריכים להכין מראש שלט של "פריקים, תתקלחו!!1".
אני חושב שהייתי זוכר אם לא הייתי מביא את האוטו שלי.
דיברנו על אלכס, ושחר החליטה שהיא רוצה לפוגשו. התקשרתי אך הרשת הסלולרית היתה תפוסה. כמו בשנה שעברה.
היא התקשרה ולה זה כן עבד. לא פייר.
הוא היה עם חברים שלו בבלום-באר בת"א. הוא רצה שנבוא. לא יכולנו. ניתקנו.
שחר רצתה ללכת. לא רציתי להבריז לחבריי, הלא אני ההסעה שלהם - בעצם, אני ההסעה שלהם, אפשר להבריז להם!
רציתי להשתין. שחר: אי אפשר עכשיו. אני: אז אני פשוט אסע ממש מהר.
אז הלכנו. שחר שכנעה את דקלה וצעדנו אל מחוץ לפארק צעדה ארוכה.
המשכנו בצעדינו אל עבר החניון בו חניתי, שם חיפשנו את המכונית. לא מצאנו.
טלפון: אלכס. תשמע, חברים שלי הולכים וזה, אני גם אלך. יקח לכם זמן להגיע. אז, פעם הבאה.
מבטים מאוכזבים. לעולם אל תסמוך על רוסי. ישבנו על הרצפה.
דיברנו המונות על כלום. שחר אמרה לי דברים שלא רציתי לשמוע. לאחר מכן ניסתה להראות לנו שהפלאפון שלה עושה לה עיניים כשאף אחד לא מסתכל. אבל בגלל שהסתכלנו, זה לא עבד. הראיתי להם תמונה של חברה שלי. המשכנו לדבר על שטויות. אני לא זוכר על מה.
בסופו של דבר שחר רצתה ללכת הביתה והצליחה לשכנע את דקלה גם בזה. אז קמנו והלכנו לעבר המכוניות, למצוא את מכוניתי. סיבוב, שניים. אני מאתר במבטי מכוניות אפורות ומנסה לזהות את שלי. שום דבר. ממשיכים וממשיכים.
על אף שאין לי כל-כך מה לכתוב על סיבובים אלו הרשו לי לציין שהם לקחו ממש המון זמן. שכן צעדנו בקניון כלשהו שלו בערך ארבעה חניונים, כל אחד מהם נראה בדיוק אותו הדבר. ואנו עשינו את הסיבובים וחיפשנו את מכוניתי ללא הצלחה. הבנות החלו להפציר בי משפטים כ"אתה בטוח שחנית פה?" "אתה זוכר איך האוטו שלך נראה?" "אתה בטוח שהבאת את האוטו?". ואני מצידי, החזרתי ב"אני חושב, זה הכל נראה כאן אותו הדבר", "האמת היא שזה אוטו חדש אז לוקח קצת זמן להתרגל" ו"יש לי את המפתחות, לא?".
בסוף עייפו הבנות וישבו באיזו פינה. אני צלצלתי לליאור ושאלתיו אם הוא זוכר איפה חנינו. בריינסטורמינג רציני הלך שם אצלם וליאור ודני הגיעו בסופו של דבר למסקנה שחניתי ליד בית קפה כלשהו. לא כל כך עזר. אבל המילה "מגה" נזרקה מהאוויר ופתאום נזכרתי שאכן חניתי ליד מגה. חזרתי לבנות ושאלתי איפה זה מגה. נראה שבדקה הבאה כל אחת מהן אמרה לפחות שלושים וחמש פעמים את המילים "אני לא מאמינה". מסתבר שמעבר לכביש יש מרכז מסחרי אחר, עם חניונים מספר. הלכנו לשם.
שחר: איך לעזאזל התבלבלת בין שני אלה??
אני עדיין חושב ששניהם נראים בדיוק אותו הדבר. נכנסנו לחניון.
דקלה: עכשיו יקח עוד חצי שעה עד שנמצא את האוטו.
תוך שתי שניות כבר רצתי לרכב שלי. גם כי זכרתי איפה חניתי וגם כי הוא הבהב כשלחצתי לו בשלט.
רציתי לנסוע בלעדיהן אבל הן כבר עלו לאוטו.
נסענו בכבישי רעננה.
שחר ביקשה ממני להאט מתישהו. יש משהו שהיא רוצה לבדוק בצד ההוא, היא אמרה והצביעה. היא אחת מהבנות המעצבנות האלה שלא יודעות כיוונים.
מימין היתה איזושהי מאפיה קטנטנה. היא היתה פתוחה. חנינו ונכנסנו.
רציתי לממש סוף סוף את רצוני להשתין. לא מצאנו שירותים שם. חציתי כבישים והשתנתי איפשהו.
כשחזרתי, רק דקלה היתה בחנות. אני: איפה שחר? דקלה: בשירותים.
הן קנו סמבוסק רותח ואיזה עוגיות. קניתי לי אייס קפה. הן שתו לי אותו.
שוחחנו על מקומות שאפשר להשתין בהם ופגשנו באיש שקונה עשרות שקיות שוקו בשביל בנות מאמריקה.
לבסוף יצאנו ונכנסנו לרכב. הורדתי אותן בבתיהן ושבתי לכיוון פארק רעננה. מצאתי אותו בקלות לפי מיליוני האנשים שיוצאים ממנו. חניתי בחניון הנסתר ושאלתי את דני אם יש למה לבוא עכשיו. הוא אמר לי שהם בדרך החוצה. אז יצאתי לאוספם.
ליאור: יש חניה גדולה ליד תחנת דלק "סונול".
אז חיכיתי להם בחניה ליד תחנת הדלק "סונול".
בסוף מסתבר שהם חיכו לי בחניה גדולה עוד יותר ליד תחנת דלק "דלק", וליאור פשוט לא יודע לקרוא.
אז מצאתי אותם והורדתי את ליאור וידידתו בביתם. ואז נסעתי עם דני אשדודה.
מסתבר שהדבר היחיד שפספסתי הוא עברי לידר. כמעט בכיתי מרוב פספוס. אבל התגברתי.
נסיעה שקטה, הורדתי אותו בבית צמוד לדלת, וחזרתי לביתי. השעה היתה כמעט שש.
הלכתי לישון והחלטתי שלמחרת בערב לא אצא. ואכן לא יצאתי. בצהריים הייתי בפיקניק רב-משפחתי שכזה על-יד מצודת יואב, מקום חביב, ואז חזרתי והעברתי את הערב בבמבה, קולה וסרטים. ואז ישנתי וקמתי וכתבתי את הפוסט הארוך בעולם.
תגובות עכשיו.
מאת
ביום שבת, 14 במאי 2005, 01:48.
