כשנמאס.
החדר שלי הוא החדר עם הכי הרבה אויר בבית.
אצלנו (ברמאללה וכאלה) החורף כבר הגיע, אז נה עליכם. עם כל חיבתי לקיץ, החורף תמיד היה חביב עליי (נראה לי, זתומרת. (יותר נכון נראה לי שבקיץ אני מתגעגע לחורף ובחורף אני כמה לקיץ. (בכל מקרה בצבא חורף זה עדיף. (בעצם לא.))). והנה, רק ספטמבר עכשיו (הקטינים שבינינו יחגגו מחר את היום ה-20 לשנת הלימודים) וכבר עטו הבנות שבינינו צעיפים למיניהם וגם השרוולים בחלקם הופשלו מטה. אכן בשבוע האחרון, בכל פעם שיצאנו החוצה מארוחת הערב, כל האויר היה כחול כהה שכזה ונעים על העור. סרח הזיעה כמעט ונעלם ואותו החליף בילוי זמן ההפסקות בחוץ, סתם לשבת, לדבר, לבהות, במזג האויר.
וכך בכל מקום שעוברים מלא אנשים יושבים על המדרכה ועל הספסלים או בעמדות השמירה או סתם הולכים ומדברים וצוחקים וצועקים, ויש מלא רעש וקול של אנשים, והכל ממש מרגיש כמו עיירה קטנה שכזו עם מזג אויר מצוין ורוח כיפית.
ובלילה או שיושבים בחדר לראות כמה פרקים של אליאס (בדיוק כמו בשנה שעברה, רק עונה שלישית, ופחות אנשים) או שלובשים משהו חם והולכים לשבת איפשהו. מגניב ניב.
הייתי בראש העין ביום שישי, בעת כניסת שבת. ראינו את מפקד האוגדה על בוקסר ואז שבנו לבסיס. היתה שבת די נוראית. המון עבודה והמון לבד.
אבל, איזנו (או לפחות, ניסו): "משפחת סופר-על", "בובספוג מכנסמרובע: הסרט", "איש משפחה: הסרט", "כמעט מפורסמים", "מופע הקולנוע של רוקי" (*), "מוות אכזרי 1".
* לראות את RHPS בבסיס זה רעיון די נוראי. אלה שלא היו בקטע, נכנסו למיני-הלם, ואלה שכן היו, נכנסו לדכאון ולחץ-בית.
אם כי אני מוכרח לציין שהיה כיף לעשות את ה-time warp באמצע החמ"ל.
נראה שככל שאני מתקרב למועד העזיבה את הבסיס, נהיה לי בו טוב יותר.
הלא רק לפני חודשיים בערך היה לי שם איום ונורא. לא היה לי עם מי לדבר פרט לאנשים במדור, שלסרוגין היו פוצחים עליי בחרם כזה או אחר מדי שבוע או שבועיים.
ועכשיו לכולם יש פרצופים של חברים טובים. יש צחוקים, יש למה לחזור לחדר בערב. יש למי לספר על מה עשיתי בשבת. יש למי להתלהב עם מוזיקה חדשה. יש תוכניות לרגילה ביחד, אפילו. מגניב כזה.
אבל אולי, מצד שני, זה רק נראה לי כך כי אני עוזב.
בשני באוקטובר אני עוזב את המפקדה המזורגגת הזו, שנתתי לה קצת יותר משנה וחצי מחיי, ועובר ליחידה אמיתית ומשובחת.
יהיה טוב? אולי, נראה. אחרי הכל, שיפורים ביציאות, לבוש אזרחי ונשק מגניב זה תמיד טוב.
מפחיד? אחו-שרמוטה. לך תגיע לבסיס חדש עכשיו אחרי כמעט שנתיים בצבא. לך תפגוש אנשים חדשים, תיצור קשרים חדשים. לך תמצא חברים. לך תסתדר עם מפקדים חדשים. לך תחפוף. לך תנסה להוכיח לכולם שאתה בסדר, אחרי שהתרגלת שסומכים עליך בעיניים עצומות. לך תלמד תפקיד חדש, אחרי שהשתלטת כבר במאה אחוז על הקודם. לך תעביר לילות לבנים ותורעל על יחידה שאתה לא מכיר. ובכלל לך תמצא איפה לשבת בלילה לפני שהולכים לישון.
לך תשמור על קשר עם כל האנשים מקודם.
שינוי זה תמיד טוב?
...
מצאתי אתר שמרכז עשרות תאוריות על העלילה של "מלהולנד דרייב". הקהילה של האתר ניתחה את הסרט בכמה רבדים, החל מאנליזה של כל דמות ועד לפענוח רמזים בחפצי תפאורה, סמנטיקה של מילים מסוימות בתסריט וריפרנסים לקלאסיקות קולנוע אחרות.
הכל נראה כמו פרשת בילוש אחר רצח מסתורי וזה כל כך מגניב ומעניין הלוואי שהייתי קורא הכל בבת אחת ומבין ויודע וזוכר. חבל שאני לא.
הגעתי למסקנה שאם באקדמיות לקולנוע מעבירים קורסים על תקופות מסוימות בקולנוע או על סרטים של במאי מסוים, אז למה שבעצם לא יעבירו קורס של סמסטר שלם על "מלהולנד דרייב" על כל נדבכיו? אני חותם בזאת שאם יהיה קורס כזה אז לבטחה אלמד בו ואשקיע בו את כל משאביי.
בינתיים אשתדל לקחת את האתר הזה כפרויקט וללמוד עצמאית את כל התכנים שלו, ומי יודע, אולי יום יבוא ואני אהיה המרצה בקורס כבישי הוליווד 101: קלאסיקות הוליוודיות מתעוותות לכדי חלום צלול ביצירתו של דייויד לינץ', "מלהולנד דרייב".
ומעבר לזה, כלום.
יש הטוענים שאני פוחד ממים. אני טוען שאני פוחד מסכנות.
האהבה תקרע אותנו הרחק, לטבע חוקים משלו, החדשות הטובות הן לאלה האוהבים חדשות רעות, זנב לאריות ולא ראש לשועלים, תתחנני אליי, עד חצי המלכות בשבילך, אמתין, הבדיחה הזו לא מצחיקה יותר, זו הבחורה, נבואה המגשימה את עצמה, אתה תמות כשתהיה צעיר.
אתה תמות כשתהיה צעיר.
פוסט זה נכתב ב-66 דקות וכאב לי 6 מתוך 10.
מאת
ביום שלישי, 20 בספטמבר 2005, 05:02.
