לא שהצלחתי לכתוב,

פשוט ממש בא לי להעביר את פוסט ראש השנה החיובי הזה.
לא שההרגשה השתנתה. באמת.

החיים שלי התהפכו. ואולי אכתוב על זה.
כשאצליח לכתוב.

מה שכן, אני שם לב שעם הזמן למדתי ממש להשלים עם מחסומי הכתיבה שלי. פעם הם היו מכניסים אותי לדיכאון. לבית הספר לתסריטאות נכנסתי בעיצומו של מחסום כתיבה, שהייתי בו במשך כל הקורס. ממש מייאש, היה העניין הזה.
אבל, כנראה בגלל שאני יודע שאין להם תרופה, כנראה בגלל שהם כה תכופים ומרובים וארוכים... הגעתי למצב שאני שלם איתם. הם חלק ממני. כבר שבוע שאני מסתובב בעולם ויודע שיש לי מחסום כתיבה וזה לא מציק לי, לא יושב לי בגרון, לא חוסם לי את הראש.
אז זה יפה, זו התפתחות, זה סוג של התבגרות.

והנה כשבא לי לכתוב על מחסומי כתיבה, אז זה דווקא בא בחופשיות. הנה כבר כתבתי שתי פסקאות וחצי על יכולות הכתיבה שלי.
אמרתי השבוע למישהי שמה שאולי הכי מאוס עליי בכתיבה של עצמי היא שאני לא עקבי בין תוכן לתוכן. למשל, אם אני מסתכל על הכתיבה שלי בתוך האתר הפצפון הזה, אז יכולים להיות לי שני פוסטים ברצף, האחד עשיר, חכם וכיפי (מעטים המקרים בהם אני אוהב את הטקסטים שלי, אבל יש פה איזה פוסט או שניים שאני באמת אוהב עד היום... ואת שאר הפוסטים אני יודע להעריך לפי התגובות שלכם), והפוסט שבא מיד אחריו - דליל, ריק ומתחיל ב"אז היום...".
בתגובה, היא אמרה לי שאפילו בתוך הכתיבה שלי, אני מסוגל לשינויים האלה. שינויים באיכות ובסגנון וברמה. היא אומרת שזה יכול לקרות אצלי בין פסקה לפסקה. בין משפט לשני.
ומאז יצא לי לקרוא כמה דברים ארוכים שכתבתי והגעתי למסקנה שהיא צודקת.

הייתי מוותר על כל זה אם זה לא היה כיף.
לא שזה כיף תמיד. אבל הפעם האחת הזו בכל כמה זמן... שקלעת והצלחת... והתעלית... זו תחושה מדהימה.

אז החיים שלי התהפכו. ואולי עוד אכתוב על זה.
כשאצליח לכתוב.

וגם בכלל קיבלתי את המקלון (שפעם היה שרביט, שגם ניסו להעביר לי, וויתרתי)... אז אני אצטרך לענות על האתגר הזה....
כשאצליח לכתוב.

בינתיים כל מה שאני יכול לעשות הוא להצטרף למאבק הגאוני הזה.
אז בבקשה, מיטל אופיר, כי כל כך הסכמתי עם דברי הבחורה האנונימית בפוסט הראשון שלה.

A mutant possessing the ability to heal rapidly - Wolverine! n0where!