TGIF
הוא ישב על השולחן, מולי. מסתכל עליי במבט מצחיק כשהרגליים שלו מתנופפות באוויר. כיווץ את עיניו כאילו הוא קורא אותי.
"חשבת שזה יהיה אחרת, הא? חשבת שיהיה איזה משהו מיוחד, אבל זה סתם עוד ערב רגיל".
אמרתי לו שלא, אבל סך הכל הוא צדק.
באמת שלא ציפיתי ליותר מדי, ואני בד"כ לא אוהב את כל הדרמטיזציה מסביב לדברים האלה. אבל עדיין, זה הערב האחרון שלי בצבא, בבסיס, ביחד עם כולם. ערב אחרון של שגרה שטבלתי בה כמעט שלוש שנים. ערב של פעמים אחרונות.
אבל לא היה כלום...
יום לפני כן שתינו, עצם הפעולה היה משעשע, גם הסרט שהתחלנו לראות אח"כ ("אייס ונטורה 2") אבל הפסקנו באמצע כי התעייפנו מדי.
באותו יום עדיין עבדתי. יום כרגיל. בערב הלכנו להתקלח, ואז ישבנו, וקלטתי שזה ערב אחרון. וכמה מוזר זה.
למחרת קמתי בחמש בבוקר כדי לנסוע בלחץ להספיק לכנס משתחררים (בדיעבד, לחץ מיותר, כי יכולתי להגיע מתי שרציתי / לא להגיע בכלל).
ובכנס... הצבא במערומיו.
כשאתה לקראת שחרור אתה מבין קצת יותר את התמונה הגדולה. מה זה צבא ואיך הוא מתנהל. רוב השירות שלי חשבתי שהבנתי, חשבתי שהצלחתי, היתה לי איזושהי גישה חיובית כלפי הצבא ששמחתי עליה בחזרה.
אבל כשאתה מבין ששירותך הוא כשירות נמלה בצבא נמלים... אתה מגלה כמה חסר משמעות אתה.
כל ההשקעה והגדלת הראש בעולם לא תשפיע על ציפורנו של הקצין הכי זוטר בפיקוד. יש עוד אלף כמוך? הרבה יותר.
הצבא כמפעל של דיסוננס קוגנטיבי.
ובכנס... הצבא במערומיו. מחזור נוב' 3 שכ"כ הייתי גאה בו, מצטרף להמון "מחזורי ג'ובניקים" (מסתבר שג'ובניקים לא מאמינים בשיטת המחזורים ואומרים "אני התגייסתי באוק' 01" "עד מתי ינואר 04"). חמישה חיילים מכל ההמונים שהיו שם זיהיתי, והיה נחמד, אבל לא בזכות הצבא. כן בזכות הצבא: הפלאפון והאי-מייל שלי זוכים בספאם מזן חדש, בדמות פרסומות לבתי-ספר לבארמנים, לימודי פסיכומטרי ומשלחות בחו"ל. פתאום הבנתי שזה כזה אופייני לצה"ל, ש"יריד לימודים" לא יהיה באמת יריד לימודים אלא סתם מרכז לנציגי יח"צ לכל המוסדות המסחריים בארץ, שמילולית ילכו מכות על הפיקדון שלי.
שלא לדבר על איך "האגודה למען החייל", ארגון חשוב מאין כמוהו, השפיל את עצמו (וגם אותי). בתחילת הכנס אתה מקבל שני קופונים, אחד לסנדביץ' חינם ואחד ל"שי למשתחרר". הסנדביץ' היה טעים, אבל השי עשה לי פלאשבקים לשי למתגייס בבקו"ם (אז הוא עוד היה רלוונטי: נס קפה, ספיד סטיק וסכין גילוח הם שלושה פריטים שימושיים בטירונות ובצבא בכלל). הפעם קיבלתי שקית ענקית של האגודה, ובתוכה... שקית תפוצ'יפס, שובר הנחה לנעליים ומכשיר מוזר בטירוף שמשלב פנס, מברג ופלס.
הכל סמלי רבותיי.
אני לא יודע איך להסביר את עצמי בלי לפגוע בהמון חיילים סדירים ומשוחררים ובחיילים לעתיד, אבל להרגשה שתמיד היתה לי שאני מרוצה מהשירות שלי, נוספה גם אכזבה קשה מצבא שיכל להתנהל טוב יותר.
אח"כ יצאתי הביתה ורבתי עם המפקד שלי בטלפון. למחרת נסעתי באוטובוס לבסיס, לעשות את השבת הכי מוזרה בשירות שלי.
ביום ראשון קמתי בבוקר, הזדכיתי על הנשק שלי (בחיוך מאוזן לאוזן), הצטלמתי למזכרת עם דותן, ויצאתי הביתה עם תיק עצום (הצ'ימידן הירוק מהבקו"ם, מפוצץ) בטרמפ עד מסמיה, ואז שני אוטובוסים.
למחרת כבר קמתי מוקדם בבוקר ונסעתי לתל-אביב, להתחיל לעבוד.
אולי זה כי לא היה לי את השלבים שכולם עוברים, של: חפשנות מתעצמת עם הזמן, חגיגת סיום, חפש"ש של בטן-גב וסידורים בבית, ואז שחרור מסודר כולל פריסה.
ובמקום: עבודה בלחץ ודאגה עד הרגע האחרון, שבת, ואז חפש"ש של עבודה חדשה, עולם חדש.
משהו מאוד חסר לי, זה כאילו קפצתי על כמה שלבים. אני לא מרגיש את השחרור, לא חווה אותו. אני כל פעם משכנע את עצמי שלא, מחר לא חוזרים לצבא, ומופתע מחדש. לא, לא צריך לקחת נשק, למעשה אין לך בכלל. איזה מוזר.
ומי היה מאמין שכבר שבת??
אני כותב את כל זה לא כי זה יפה או מעניין, פשוט כי אני יודע שארצה פעם להזכר בדברים שעברו לי בראש בתקופות הכי קריטיות בחיים שלי.
ובעצם, המשפט הנ"ל רלוונטי לגבי כל מילה באתר הזה.
מאת
ביום ראשון, 12 בנובמבר 2006, 08:05.
