n0where

יום שבת, 23 בדצמבר 2006 09:26 

איך שזנחתי אותך.

מתוך שעמום וניסיון לברוח נכנסתי לאחד מאתרי הרשתות החברתיות האלה (לא אציין שם וכך גם אמנע מגילוי נאות) ועברתי על דפים של אנשים. זו חוויה שמקבילה, בערך, לעלייה במדרגות בניין מגורים והקשבה לקולות שבוקעים מהדלת, אולי אף הצצה פנימה דרך המנעול.

הגעתי לדף של מישהי, בת 17, לא העלתה תמונה, רק כתבה כמה טקסטים. בסך-הכל, אמרתי לעצמי, לא משהו היא. לחצתי על play בנגן מוזיקה שהיא צרפה לדף שלה ועברתי לטאב אחר, לקרוא במקום אחר.
השיר הראשון היה לא מוכר וחביב מאוד. השיר השני היה השיר I Know It's Over של הסמית'ס. עכשיו כשאני נזכר בשמו, אני גם נזכר שפעם הכרזתי עליו כשיר היפה ביותר שלהם.

מה שהוא הכי מזכיר לי זה את התקופה הזו, של הקיץ לפני י"ב, והחורף שבא מיד. יום אחד הלכתי ברגל מהבית לקניון בסיטי, למען הטיול או משהו שכזה. נכנסתי לטאוור רקורדס ורכשתי במיטב כספי את The Queen Is Dead של הסמיתים. כשיצאתי מהחנות ישר פתחתי את הקופסה, מתוך פרנויה שהייתה לי בזמנו שמא מכרו לי קופסה ללא דיסק או עם דיסק שבור (היי, זה קרה בעבר). הוצאתי את הדיסק הירוק והכנסתי אותו לדיסקמן (כן, דיסקמן). שמתי אוזניות באוזניים ויצאתי בדרכי הביתה. במקום דרך הקיצור בחרתי ללכת דרך חוף הים.

את כל השירים באלבום הזה כבר, פחות או יותר, הכרתי. ככה שהלכתי לי ברחוב עם מוזיקה באוזניים ושרתי לעצמי את המילים. עם הזמן כבר שרתי בקול, ואפילו קצת בקול רם, אם אף אחד לא היה בסביבה.
כשחזרתי הביתה דני התקשר אליי וסיפר לי שהוא היה בשיעור נהיגה ומתוך הרכב זיהה אותי הולך ברחוב. זה הצחיק אותי.
בכל אופן, זה הדבר שעולה לי בראש עם השיר הזה, ובעיקר עם המילים
Oh, mother, I can feel the soil falling over my head.

זה שיר נפלא, יפהפה. המנגינה מרגשת. השירה של מוריסיי זורמת בצורה מדהימה. גם כשהוא מגיע למצב שהוא כמעט ממלמל, ההרגשה עוברת. העצב העמוק הזה, הכעס, השאלות, היריקה בפרצוף הזו.

כבר המון זמן שאני מסרב לשמוע סמיתס, או מוריסיי. גם רדיוהד, שהיו פעם הגביע הקדוש שלי, איבדו מערכם.
קשה לי מאוד לשמוע מוזיקה ששמה דגש על העצב והדיכאון. קשה לי להתחבר לאדם כמו מוריסיי, מלא רחמים עצמיים, מלא תובנות עמוקות וחכמות על למה אף אחד לא אוהב אותו.
במקום זה, אני שומע סטרוקס, אני שומע שינז, אני שומע הרבה פופ והיפ-הופ, הרבה ניינטיז.
מנסה לזנוח את המוזיקה הזו שהייתה חלק גדול כל-כך מהחיים שלי, שהסבה לי שמחה ושלמות עם עצמי.

זה לא שנהייתי פחות עצוב. באמת שלא.
אולי הפכתי לפחות ציני?

שאלות שאני לא יודע לענות עליהן יש הרבה.
למה אני לא מסוגל לעשות מה שאני רוצה?
יצירתיות זה דבר שכל-כך מושך אותי. כל חיי אהבתי לכתוב, ליצור, לחשוב על דברים חדשים. החלום שלי זה ללמוד קולנוע וטלוויזיה, ולעבוד ביצירה בתחומים האלה.
אבל...
אני לא בדיוק יוצר. אני לא ממש מוכשר.
יש דברים שאפשר ללמוד אבל... כשרון זה דבר די מולד. או לפחות, מושרש בחינוך שלך.
צורת החשיבה הזו על דברים חדשים, החידוש הזה, ההסתכלות ממבט אחר, ההמצאה... לא בדיוק קיים אצלי.
האם במקום ללכת אחרי החלום שלי עדיף לי להמשיך עם מה שאני מצליח להיות בסדר בו? על אף השעמום וחוסר הסיפוק שבדבר?

למה אני לא מסוגל לכתוב פה כמו שאני רוצה? לעשות מהאתר הזה בית כמו שהוא היה פעם, כמו שתכננתי שיהיה.

למה אני לא יכול להיות חלק מהאחוז הבודד?

למה אני לא מסוגל לפגוש אנשים חדשים, להפוך אנשים לחברים, לשמור על קשר, לחזק קשרים?

איפה לומדים דברים כאלה וכמה זה עולה?

אם אתה כל-כך מצחיק אז למה אתה לבד הלילה?
אם אתה כל-כך חכם אז למה אתה בודד הלילה?
אם אתה נראה כל-כך נפלא אז למה אתה ישן לבד הלילה?

כי הלילה הוא כמו כל לילה, זה למה אתה לבד הלילה.

The queen is dead

הסמית'ס - אני יודע שזה נגמר

(4 תגובות)

אתמול היה:

  • 09:26 איך שזנחתי אותך. מתוך שעמום וניסיון לברוח נכנסתי לאחד מאתרי הרשתות החברתיות האלה...
2019  &copyleft; חלק מהזכויות שמורות לn0nick.
look closer. ;)
powered by n0nick technologies