לפני קצת יותר משעה חזרתי מהאזכרה של סבא דוד ז"ל. כל המשפחה הלא-קטנה מצד אמא התכנסה בבית הדודה, אכלנו הרבה, שתינו הרבה, ראינו טלויזיה, היו צחוקים ופגשנו אנשים שלא ראינו כבר הרבה זמן, כמו האחות התאומה של סבא, קשישה חביבה על כסא גלגלים שתמהה על משמעות השם שלי.
בתוך ההמולה, לא הורגש הבדל בין האזכרה הנוכחית ובין יום חג אחר. סתם עוד התכנסות משפחתית חסרת-משמעות לכאורה. לדעתי הבלתי-משוחדת, האזכרה נערכה בשקט בתוך כל אחד מבני המשפחה, והצניעות מנעה מהערב להפוך לטקס עצוב ומדכא.
סבא דוד הכיר את סבתא רינה במרוקו. שניהם באו ממשפחות יהודיות עשירות והם התחתנו בטקס גדול ומפואר. עם השנים שם הם הביאו את כל ילדיהם, שני בנים וארבע בנות. לפני קצת יותר מארבעים שנה, הם החליטו לעלות לארץ.
העלייה ממרוקו לא היתה מסודרת ומסובסדת כמו העלייה מאתיופיה. היא גם היתה מפוזרת מאוד, לא מרוכזת כמו העלייה ממזרח אירופה. אנשים עזבו את הבתים שלהם ועשו מסעות ארוכים בשביל להגיע לפה.
סבא וסבתא השאירו את כל העושר שלהם במרוקו ונסעו. את הבית הגדול הם מכרו לאחד המקומיים במחיר הפסד. הם עזבו בית רחב עם משרתת - לטובת דירה מינימלית בבניין מוזנח ביפו. לאנשים בארץ לא היתה בעיה לקטלג עולים לאזורי מגורים, הם לא חשבו על הטירוף שהדבר הזה יביא.
וככה המשפחה הלא-קטנה הזו חיה לה כמה חודשים בדירה ביפו, ואז עברה בלית-ברירה לדירה עוד יותר קטנה באזור ו' שבאשדוד, עיר החוף החדשה.
להשכלה של סבא לא היה כל ערך בישראל. הוא ביקש לפרנס משפחה של שמונה נפשות, ועבד בעבודה מזדמנת שהשתנתה כל כמה שנים. סבא היה פעם מקרין באולם קולנוע, ופעם אחרת עבד בחנות גלידות.
המשפחה לא נהנתה מעושר-משהו, ולמעשה היא לעולם לא עזבה את אותה דירה קטנטנה באזור ו' באשדוד. מכרנו את הדירה הזו רק כשאחרונת הבנות התחתנה, לפני מספר שנים.
אני לא זוכר את סבא. הייתי צעיר מדי כשהוא נפטר. רק את הפנים שלו אני זוכר. כל השאר סיפורים שאספתי פה ושם.
בכל זאת חשוב לי להגיד איכשהו, שכן איכפת לי מהיום הזה, והוא חשוב לי.
אז היום לא יהיה פוסט נורמלי בבלוג. תסלחו לי.
אגב, את האלרגיה שלו לפנצילין, האלרגיה שהרגה אותו, אני ירשתי.
חלק מהזכויות שמורות