יום שני, 20 בינואר 2003 00:37 

עֵינֵי גְבִרְתִּי לֹא שֶׁמֶשׁ, לֹא וָלֹא;
שָׁנִי - אָדֹם הוּא פִּי שִׁבְעָה מִפִּיהָ;
אִם שֶׁלֶג צַח - שָׁדָהּ שָׁחוּם כֻּלּוֹ,
שֵׂעָר אִם פַּז הוּא - אָז רֹאשָׁהּ כַּפִּיחַ.

רָאִיתִי שׁוֹשַׁנֵי-שָׁנִי בֵּין חוֹחַ,
אַךְ עַל לֶחְיָהּ אֵיפֹה שׁוֹשָׁן כָּזֶה?
וְיֵשׁ בְּשָׂמִים שׁוֹפְעִים יוֹתֵר נִיחוֹחַ
מֵרֵיחַ הֶבֶל-פִּיהָ, כִּמְדֻמֶּה.

קוֹלָהּ אֲנִי אוֹהֵב, אַךְ זֹאת לָדָעַת:
יֵשׁ מַנְגִּינוֹת יוֹתֵר מְרוֹמְמוֹת -
כֵּן, לֹא רָאִיתִי עוֹד אֵלָה פּוֹסָעַת:
גְּבִרְתִי, אוֹדֶה, רָגְלָהּ עַל אֲדָמוֹת.

וְעִם כָּל זֶה יָקְרָה לִי עַד אֵין חֵקֶר
מִכָּל אִשָּׁה שֶׁנִּמְשְׁלָה לַשֶּׁקֶר.

סונט 130 (עיני גבירתי לא שמש) / ויליאם שייקספיר.

(2 תגובות)