באיחור. אבל עדיף מאוחר מלעולם לא.
בדיוק חזרתי מהאזכרה של הסבא שלי. הלך לעולמו כשהייתי בכיתה ב'. אני זוכר את הזקן הלבן שלו. אני זוכר את הקול מלא הכוח שלו. הוא תמיד נראה לי כמו רועה צאן כריזמטי כזה עם הרבה חוכמת חיים.
אני זוכר איך אמא אמרה שאני לא הולך לבית ספר באותו יום. אני זוכר שעמדתי עם בני הדודים שלו מול תמונה שלו שהונחה על המיטה של סבתא, ושהשתדלתי נורא לבכות, כי הרי הוא סבא שלי, וידעתי שאני כולה ילד קטן, אבל נורא רציתי להיות כמו אבא, קשור נורא לסבא.
אני לא מאמין שקיימת קנאה בריאה. אבל אם קיימת, אני מקנא בך שזכית להקשר לסבא שלך, מספיק כדי לכתוב את הפוסט המרגש הזה, מספיק כדי שתהיה לו נגיעה בחייך. נראה שככל שעובר הזמן כבר אין מסביבי אנשים עם העוצמה הזו, שאני זוכר מאז. וכמה חסרה לי דמות רועה הצאן המתוחכם והמפולפל שסבא יכל להיות לי, היום.
דני מחק 26.11.7351 11:10
בדיוק חזרתי מהאזכרה של הסבא שלי. הלך לעולמו כשהייתי בכיתה ב'. אני זוכר את הזקן הלבן שלו. אני זוכר את הקול מלא הכוח שלו. הוא תמיד נראה לי כמו רועה צאן כריזמטי כזה עם הרבה חוכמת חיים.
אני זוכר איך אמא אמרה שאני לא הולך לבית ספר באותו יום. אני זוכר שעמדתי עם בני הדודים שלו מול תמונה שלו שהונחה על המיטה של סבתא, ושהשתדלתי נורא לבכות, כי הרי הוא סבא שלי, וידעתי שאני כולה ילד קטן, אבל נורא רציתי להיות כמו אבא, קשור נורא לסבא.
אני לא מאמין שקיימת קנאה בריאה. אבל אם קיימת, אני מקנא בך שזכית להקשר לסבא שלך, מספיק כדי לכתוב את הפוסט המרגש הזה, מספיק כדי שתהיה לו נגיעה בחייך. נראה שככל שעובר הזמן כבר אין מסביבי אנשים עם העוצמה הזו, שאני זוכר מאז. וכמה חסרה לי דמות רועה הצאן המתוחכם והמפולפל שסבא יכל להיות לי, היום.