וואו, הפתעת אותי..
התוכנית שלי היתה מאוד פשוטה: להשאר בבית, לזלול פיצות קטנות עם הקולה החדשה הזו בתוספת לימון, לתפוס אולי איזה סרט טוב בלוויין, וללכת לישון בשעה סבירה. לא רציתי יותר, ואני גם רגיל לדברים מסוג אלה.
בכלל לא הרגשתי רע כששאלו אותי מה אני מתכנן לערב חג הציונות הבא עלינו לטובה, ואני עונה 'כלום'.
אבל, כמובן, כששמעתי על כל מיני תוכניות של אנשים, לא נמנעתי מעקיצת הקנאה הקטנה והמוכרת הזו. מדי פעם שקלתי לרגע לתכנן משהו, ומיד ויתרתי כי ידעתי שאתאכזב.
בצהרי אתמול, כשחזרתי מטקס הזיכרון הבית-ספרי המטומטם, אלקין הפתיע אותי והציע לצאת לאנשהו. ישבנו לתכנן, עלו הצעות רבות, ובסופו של דבר החלטנו פה אחד שהאפשרות העדיפה היא ערב רוק העצמאות האלטרנטיבי בסניף בארבי שבכפר-סבא. המודעה לערב היתה מבטיחה מאוד ובכלל הבארבי בכ"ס נשמע כמו מקום חביב לבלות בו את הערב.
אז קבענו, ואלקין התפנה לחפש אנשים כדי למלא את האוטו.
בשמונה הגעתי לאלקין, והוא הודיע שיצטרף אלינו רק אחד, מיכאל ידידו, שלימים יתגלה כבחור מוזר, מטאליסט גדול כמעט כמו אלקין, עם חיבה מסוימת לסינרים. כשזה עלה על האוטו אחרי שחיכינו לו 15 דקות יותר מדי, יצאנו לדרך תוך פציחה במחרוזת שירי ארץ-ישראל עליזים.
לבארבי בכפר-סבא הגענו, עליזים פחות, בשעה 22:00 (דיוק מדהים) לאחר סיבובים ארוכים בכפר סבא, שהתגלתה לעיר תמוהה עם יותר מגרשי כדורסל מתושבים.
ובעוד שאנחנו דאגנו לאחר להופעה הראשונה, ואיכשהו הספקנו להגיע בזמן, מסתבר שהאנשים בבארבי לא הכירו דאגות כאלו, והמופיע הראשון עלה על הבמה בסביבות 23:15. נו יופי.
משוגע..
משוגעת!!
ההופעה הראשונה היתה של יוני בלוך, בחור צעיר ומוכשר שכזכור כבר נהניתי מקסמו האישי בעבר. יוני הופיע עם שישה-שבעה שירים, רובם מהרפרטואר המרשים והמוכר שלו מ'במה חדשה', ושני שירים שהוא נתן רק בהופעות עד כה: 'הפסיכולוגית' ו'התקף לב קטן'.
השירים של יוני, משעשעים כתמיד, הכניסו אותנו לאווירה המועדונית משהו, שהתאימה למספר האנשים המועט (והמאכזב? לא כ"כ) שהגיעו לערב. כל השירים היו מאוד מדוייקים ונאמנים לגרסאות המוקלטות, כך שלא היו הפתעות מיוחדות, עד לביצוע המיוחד של 'נפוליאון', שהצדיק את חולצת ה-Pixies שלבש בלוך: לקראת הסוף הפכו מילות השיר המוכרות לצרחות כבדות שהובילו לגל צחוק ומחיאות כפיים בקהל.
ועכשיו לקטע מבלבל במקצת. אני, אלקין ומיכאל - מעולם לא שמענו או חזינו בלהקות האחרות שהובטחו: הבילויים, ג'ירפות ולהקה חשמלית.
בעוד שאת השתיים האחרונות הצלחנו לזהות ביתר קלות, עם "הבילויים" היתה לנו בעיה. הלהקה שעלתה אחרי בלוך התאימה לתיאור של הבילויים, אבל ממה שאני הבנתי היא לא היתה הבילויים.
בכל מקרה, אותה להקה היתה הרכב של שלושה: גיטריסט ארוך-שיער שניגן גם עם איגי אחר-כך, מתופף מקריח וסולן מזוקן עם שיער חלק. מי שמזהה מוזמן לעזור.
הם ניגנו סט קצר מאוד של שלושה שירים בלבד ועזבו, מאכזב כי לקח להם יותר זמן להתקין את הציוד על הבמה. השירים שהם הופיעו איתם היו חביבים, לא רעים אבל גם לא גרמו להתלהבות מיוחדת בקהל.
בשלב הזה אני מבקש מהמלצרית המכוערת שדחפה אותי כל הזמן, כוס בירה. היא ביקשה תעודת זהות. אני, שחסרים לי בדיוק חודש ו-11 יום לגיל הנכסף, התחלתי להוציא את התעודה בהיסוס. כשראיתי שהיא ממשיכה להתעקש, החלטתי לוותר. אירוע מאוד מוזר, כי בפעמים הקודמות שלי בבארבי (בסניף התל-אביבי אמנם) לא היתה למלצריות אף בעיה להגיש לי ולצעירים ממני בירה, יין או קוקטיילים צבעוניים מוזרים.
חבל, כי רציתי לשתות.
וואו! איזה אבסורד,
אותו מקרר וגישה כל כך שונה!
על הבמה עולה להקה שכבר בחזותה נראית יותר מבוססת ורצינית מההופעות הקודמות. לאחר התארגנות זריזה, מתחילה הלהקה לנגן בעוד שהסולן נואם, בהתאם למוזיקה ובחריזה משובחת, על יום העצמאות המיותר הזה.
הג'ירפות, גבירותי ורבותי.
אחרי הופעה של בחור צעיר ואפאטי ואחריו להקה מהוססת של שלושה שירים, זה מה שהקהל היה צריך בשביל לתרץ את הערב.
הסולן, ששמו התברר להיות גלעד כהנא, בחור נמרץ מאוד שהתעקש לתת שואו למרות הקהל שנראה בתחילה כמנומנם-משהו.
לא שמעתי שום דבר שלהם לפני זה. כלומר, שום דבר חוץ מ"רמי מואשם באחזקת סמים קלים". אבל אני מוכרח לומר שמאוד התרשמתי. מוזיקה טובה, כיפית, שאפשר לזוז איתה, ומילים משוגעות שאפשר להשוות ל"נושאי המגבעת".
והם אכן הצליחו לתת הופעה אמיתית, עם כהנא המשוגע פשוט שהצחיק מאוד בין שיר לשיר, והמרץ שלו עבר לקהל שהתחיל להתאסף לצד הבמה לרקוד קצת.
בשיר הלפני-אחרון בהופעה שלהם, הוא מחליט לרדת לקהל. מנתק את המיקרופון מהסטנד, מסדר את הכבלים וקופץ למטה. מהלך בין השולחנות תוך כדי שהוא שר, ומדי פעם מישהו מהקהל קם כדי לסדר את הכבל מאחוריו. הוא עולה על השולחנות בטירוף, תופס מישהי בסנטר ומקרב אותה אליו תוך שהוא שר, וממשיך קדימה לתוך הקהל.
ואז, היתה לי הרגשה שיקרה משהו כזה. הוא מציץ לכיווני, אני בכלל בצד השני של המקום. ואז פתאום קופץ לעברי ובמשך כמה דקות אני יושב, והוא שוכב עליי, נמרח על כולי, שר את המילים שלו ומסתכל עליי.
ההופעה נסגרה עם "רמי מואשם באחזקת סמים קלים" שהלהיב את הקהל, והם ירדו מהבמה לקול מחיאות הכפיים.
רוצה עוד-עוד, רוצה עוד-עוד,
רוצים עוד-עוד, רוצות עוד-עוד.
על הבמה עלו דן תורן ומאור כהן בליווי להקה חשמלית - מה שזיהה אלקין בסופו של דבר כ"הזבובים בהרכב קצת שונה". הם ניגנו סט מאוד ארוך, כפול משל הלהקות האחרות, עם כל השירים המוכרים שלהם.
מול הבמה כבר התאסף ציבור גדול שרקד ונהנה ממש, ונראה שלמרות שהלהקה לא ממש ידעה מתי לרדת מהבמה, כולם נהנו מהם מאוד.
נציין שתוך כדי ההופעה שלהם, זיהיתי פתאום את נובלמנוש נכנס למקום. מפתיע, כי הוא לא אמור להיות שם. אבל עבדכם הנאמן התרגש מאוד מהעובדה שהוא נכנס בחליפה שהוא תמיד מופיע איתה, ועל גבו תיק של גיטרה.
דחפתי מרפק לאלקין וכשראינו אותו שוב, זה מיהר ללכת לשאול אותו אם הוא מופיע. שי החזיר שכן, הוא ההפתעה לסוף הערב עם שני שירים אקוסטים.
נורא התלהבנו, ולשווא - כי בגלל עיכובים שנגרמו מהפסקת חשמל ממושכת לפני ההופעה הבאה, ראינו אותו עוזב עם חברתו ועם הגיטרה שלו. חבל.
ההופעה הבאה, אחרי שסידרו את הפסקת החשמל, היתה של איגי וקסמן ולהקתה. לא ציפינו ממנה להרבה, אבל היה די חמוד, במיוחד כשהיא ניגנה את השירים המוכרים שלה.
ואחריה, הבארבי הוחשך ואנשים החלו עוזבים, והבנו שכנראה בוטלו כמה הופעות, ולכן גם אנחנו חזרנו לאוטו. אני הגעתי הביתה בחמש ורבע בבוקר, מי היה מאמין, סידרתי עניינים תוך כדי הזריחה בחוץ ואז הלכתי לישון.
היה נפלא.
חלק מהזכויות שמורות