אך בלילה, כשכיבו את האורות, שמע כמה ילדים המייבבים בחשיכה. אז לא הצליח עוד להתאפק. שפתיו יצרו את שמה של וַלֵנֱטִיין. הוא יכול לשמוע אותה צוחקת ממרחק, מבטיה פנימה. הוא שמע את אבא הצוחק בסלון. הכל היה כה ברור, והוא ידע שהדבר לא ישוב עוד לעולם. אני אהיה זקן כשאראה אותם שוב, לפחות בן שתים עשרה. למה הסכמתי? למה הייתי כל כך טיפש? היה הרבה יותר קל להמשיך ללכת לבית הספר. לעמוד כל יום מול סְטִילְסוֹן. מול פיטר. אֶנְדֶר לא פחד ממנו.
אני רוצה הביתה, לחש.
אך היתה זו אותה לחישה בה השתמש כשהיה פיטר מענה אותו. לחישה ללא קול. הוא עצמו לא שמע אותה.
אמש היה לילה... מעניין. הייתי על סף התמוטטות לפני "רצח מאדום לשחור", אז הלכתי והקלטתי את הפרק. חזרתי הנה, כיביתי האורות, ניסיתי להרדם, וברגע שעצמתי את העיניים - המחשבות תקפו אותי. דברים מציקים, דחופים, עצובים, ישנים.
אחרי שעה וחצי של מאבקים קמתי מהמיטה וחיפשתי מי ירגיע אותי. לא רציתי להעיר אף אחד, אז לא התקשרתי. באייסיקיו אף אחד לא פנוי. הודעות היסטריות לאלו עם ה-Away ו-N/A, "אולי אתה כאן??". אבל שום דבר.
שוב לבד. ביקורת בשרת, כמה דיונים בתפוז, הרהורים מדכאים,
ואז נזכרתי בספר שאני צריך לקרוא. אז קראתי.
בחמש נרדמתי.
אתמול היה:
- 08:25 על משקאות ישראלים ושטויות אחרות. עדי עדכנה אז גם אני. מה הם המשקאות האהובים עליך? גולדסטאר*.מה הם...
חלק מהזכויות שמורות