רעב בסיסי.
ההחלטה היא שגם השנה, אכן אצום. אבל עם חשמל, כמו חילוני טוב. לעומת כל השנים שהייתי צריך להתנזר מהכל, בגלל משפחתי שנוהגת מנהגים של דוסים.
למה לצום בכלל? אוף, למה אתם שואלים את זה. כי יום כיפור, וזה. מה איכפת לכם.
עד כאן מלמולים אגנוסטים.
אז צום קל אני לא אאחל, כי אני לא אוהב את הברכה הזו. אבל שיהיה חג שמח, וכאלה.
ואם כבר בשוונג העיתונאי של לבקש סליחות, אז הייתי רוצה לבקש סליחה. אבל מאלה שמגיע להם;
מאלה ששאלו אותי "מה חדש?" וצעקתי עליהם בעצבנות שאני שונא את השאלה הזו.
מאלה שציפיתי מהם למשהו וכעסתי עליהם באכזבתי אח"כ, בלי שהם יבינו את זה.
מאלה שתקפתי קצת יותר מדי מסיבה זו או אחרת.
מכל מי שיכל להרגיש קצת יותר טוב בלעדיי.
ודבר אחרון, בפוסט קצר ומתרפס זה.
ביום זה, שכולם אוהבים להנציח את המלחמה ולזכור את המוות, הייתי רוצה לדבר על שלום. לזכור תקופות אחרות. לחשוב על דברים אחרים.
אבל קטונתי. אז אני רק אקשר.
לטור הנפלא של יהונתן גפן מהשבוע, בו הוא מנציח את השלום, ומבקר את קאמילה סאדאת.
יאללה
בהצלחה.
Lou Reed - Coney Island Baby
(ועדכון קטן לא-קשור ולא-הוגן: עלתה ביקורת חדשה לסרטים שצריך.)
חלק מהזכויות שמורות