נו מה.
יש אנשים שעשו מזה מנהג. בכל יום, בסופו, כשהם גם ככה במחשב, מתכתבים עם אנשים באייסיקיו, הם גם נכנסים ומעדכנים את הבלוג שלהם. לספר על מה עשיתי היום, או אולי אם קרה משהו מאוד מעניין או מצחיק או עצוב, או אולי סתם תסכולים של ערב.
בערב התסכולים יוצאים הכי יפים, בדמדומים, בשקט.
יש את אלה שלא מתחייבים. אחרי כל דבר חשוב שקרה, הם מכינים פוסט, בטח על נייר קודם, מתכננים הכל, עד לגינונים האחרונים, ושולחים. בדרך-כלל אצלם זה בוחטה של פוסטים בחודש הראשון, ואז הדלדלות עם הזמן. אבל פוסטים ארוכים, מגילות, ומעניינים, כי יש להם נושא מוגדר, וחשובים.
כי יש זמן לחשוב ולתכנן הכל, וחוץ מזה צריך לפצות על התקופה השקטה.
ויש, כמובן, את הבלוגרים הישנים, שכותבים בלוגים על-אמת, אותם טיפוסים תמוהים שמוסיפים פוסט כל רבע שעה על הדבר הכי שטותי בעולם - רעש ששמעתי מחוץ לחלון או אתר מאגניב שמצאתי עם בחורה כמעט ערומה.
יש גם אותי.
אני אף פעם לא קראתי לאתר הזה בלוג, לפחות לא ברצינות.
מעולם לא עשיתי ממנו מנהג, אף פעם לא הקצבתי לו זמן מסוים ביום שלי.
תמיד כתבתי כשהרגיש לי. זה נכנס חזק, ופתאום מחשבות הסתננו לדברים שאפשר - ואי אפשר - לכתוב עליהם אולי בבלוג. היתה תקופה של שלושה פוסטים ביום. היתה תקופה של פוסט בשבוע. עכשיו, אני לא יודע מה זה עכשיו. אבל עדיין, אותה הרגשה. של דברים שראויים להיכתב.
דברים שצריך להגיד.
והאתר, הוא הבמה שלי.
רק שלי.
חופשית לחלוטין, בלי מגבלות פרט למגבלות האישיות שלי.
מרגש כמעט.
בסוף 2004 יהיו עשרה מיליון בלוגים. מה זה אומר עלינו?
מה זה אומר על איכות של בלוג אחד?
מה זה אומר על בני אדם?
והאם האתר המוזר הזה הוא רק אחד מיני רבים. כה רבים, שהוא כבר לא מיוחד.
ועד כאן ארס-בלוגטיקה.
Aqualung - Good Times Gonna Come
חלק מהזכויות שמורות