שבתי.
יום חמישי היום. השבוע יצאתי ביום רביעי. חתמתי על יום חופש. יצאתי רבעוש. לא היתה לכך סיבה מיוחדת. בראשי היו שני סעיפים:
א. כמה שיותר. לצאת כמה שיותר מהבסיס. קצת נמאס, בזמן האחרון. לצאת כמה שיותר. להתחמק כמה שיותר. לאחר בבוקר. לאחר בהפסקות. לחתום חופש. לצאת מוקדם. כמה שיותר לצאת. כמה שפחות להתעסק. ואם כבר להתעסק - אז שיהיה נוהל שבת. בסבבה שלי. בלי שטויות מלמעלה ומהצדדים.
ב. להשתמש בימי החופש שנותרו לי לפני ה-8 בדצמבר, כשתכנס רגילה חדשה והם ילכו לאיבוד. אסור שזה יקרה. צריך לנצל הכל. צריך לברוח כמה שיותר.
אבל זה לא אופייני, המחשבות האלה. זה רק, בשבוע-וקצת האחרונים. זה בא מהר וזה יעבור תכף.. אני כמעט בטוח.
אני לא מתכוון לכתוב איזו פתיחה מרגשת לאתר. הוא היה פתוח כבר. אבל עצרתי אותו. יום לפני שהתגייסתי. אם אני חוזר קצת אחורה, זה היה אולי היום הכי מפחיד בחיים שלי. לא יום הגיוס, אלא היום שלפני. לא סתם סגרתי את האתר. גם נפרדתי מכל החברים שלי. נפרדתי מההורים שלי, ומהחדר, ומכל הדברים שאהבתי. הייתי בטוח שמחר אני מת.
ולא מתתי.
אבל בכמעט שנה הזו שעברה, השתניתי. יותר מבכל שנה אחרת. הספקתי לבנות ולהרוס קשרים, להכיר אנשים ולהפרד מהם. הספקתי לאהוב דברים חדשים ולמאוס בדברים ישנים. הספקתי לגלות המון עולמות חדשים. באתי להגיד כאן שזה כאילו שמתתי ונולדתי מחדש. אבל רק בפסקה האחרונה אמרתי שלא מתתי, אז עזבו.
יותר מכל, אבל, בפרק הזמן הזה, גיליתי דברים שלא הייתי מנחש על עצמי. דברים שאני מסוגל לעשות, לעבור, לשרוד. ביום לפני הגיוס שלי פחדתי מצבא לא משנה איפה, והנה שבוע אחר כך כבר הייתי במהלך טירונות חי"ר.
אני לא מתכוון להתחיל לספר על כל הדברים שקרו בתקופה הזו. אני מניח שהדברים יישפכו במשך הזמן. אבל זו לא הסיבה שפתחתי מחדש את האתר.
ואני לא מתכוון לפרט עכשיו את הסיבה שפתחתי מחדש את האתר, כי כאמור אני לא הולך לכתוב איזו פתיחה מרגשת לאתר.
יצאתי אתמול הביתה. היו פקקים ומחסומים, וכשהגעתי לתחנה המרכזית היו לי קצת פחות משעתיים עד האוטובוס הבא. את הזמן הזה העברתי בלאכול קצת סיני עם מישהי מהבסיס שבדיוק השתחררה, ואחר כך הלכתי לשבת קצת עם מתן, המוכר החביב מהטוואר.
הגעתי הביתה וראיתי קצת טלויזיה, דיברתי קצת עם אנשים. אבל סך הכל לא עשיתי הרבה. גם היום, לא עשיתי יותר מדי. הנה כבר עברו יומיים של חופש, של בית, שאני אצא מהם עם הרגשה של החמצה. אין לי לאן או עם מי לצאת הערב, וגם לא מחר בערב.
אבל אולי זה יסתדר, ככה, בספונטניוט.
דברים שבא לי שיקרו כבר, לא בסדר אלפביתי:
- שאני אעבור את השלב המביך הזה של פוסטים ראשונים אחרי שנה של שקט, ואוכל לחזור לכתוב באתר כאילו הוא חלק ממני. כמו שהיה פעם.
- שיהיה כבר יום ראשון עוד שבועיים, ויוני יחזור מקנדה, ויהיה לנו נגן divX בחדר ונעביר מולו בטח לילות לבנים. והכי חשוב, שיגיע עם ה-iRiver שלי, שחלקכם בוודאי יודעים שהוא החלום הגדול שלי כבר שנים.
- שיהיו איקסים על כל רשימת הדיסקים-להשיג שבפנקס שלי.
- לפגוש את הבנים שלי... זה יהיה כל כך מצחיק.
- לתת סוף סוף ביקור לקומיקאזה, ולפגוש שם את רוס ולמצוא דברים מאגניבים ולהתבאס כל-כך שאין לי כסף לשום דבר מזה.
יצאה רשימה די שטחית.
נו שוין, אני אדם די שטחי.
איזה פוסט מחורבן. מזל שזה לא פוסט ראשון.
צ'או.
מאת
ביום שישי, 19 בנובמבר 2004, 07:29.
