את הברק רואים אבל את הרעם שומעים.
(פלצנות ahead.)
ביום רביעי, אחרי שעברתי סערות בדרך הביתה, סיכמתי עם מישהו שאכן, החורף הגיע. ולרגל המאורע צריכים בהחלט להתארגן. אמנם בביגוד חורפי, כובע צמר וכפפות כבר הצטיידתי בבסיס - אבל יש בחורף מעבר לקור ולגשם.
כן, ההחלטה נפלה - הגיע הזמן לארגן מחדש את קייס הדיסקים, לקראת החורף שבא עלינו לטובה. למה לטובה? כי החורף אוהב מלנכוליה, אוהב מלודיות ארוכות ושקטות, אוהב בס, אוהב מיסתורין, אוהב את השקט שלפני הסערה, אוהב את הסערה, אוהב סינגר/סונגוורייטרים שמתו בנסיבות לא ברורות, אוהב בגרות ופשטות. בקיצור, יש לו אחלה טעם במוזיקה, לעומת עמיתו הקיץ שהולך יותר על הכיף הפשוט והקיטשי של הפופ/רוק.
אמנם בעוד פחות משבועיים יגיע לידי כבר מכשיר ה-iRiver ויותר לא אאלץ לברור דיסקים מתוך המעמד שלהם בכל שבוע, אבל עד אז - צריך מוזיקה ברקע.
אם כן, נגדיר רשימה זמנית מתוך הדיסקים שעומדים לפניי, של מוזיקה שתלווה את תחילת החורף הקרוב.
Sigur Ros - ()
הבחירה הראשונה ללא ספק. אין דבר יותר מתאים לשמוע כשבחוץ קצב טיפות הגשם רק מתגבר ובפנים אלפי תנורים עובדים ומתכרבלים בתוך איזה פוך. הנעימות של החבורה האיסלנדית הן, כמו שכתבתי בעבר, כמו כוס שוקו חם ביום חורפי: בהתחלה זה שורף, זה מרתיע, חושבים אולי עדיף שלא כרגע. אחר כך, כשכבר מבינים, זה מהמם את הלשון. זה כובש את החיך וממלא את הגוף. מרגישים בדיוק איפה זה עובר וכמה מתוק זה. ואז זה ממשיך להפתיע, אבל רק לטובה. בכל פעם עוד ועוד דברים מתווספים, עד שמגיעים להרמוניה סוחפת - של גיטרות, של בס, של כלים לא-מזוהים, של הקול של הסולן שר מילים כה מקסימות אך מונפצות. אלבום שאפשר לשים בלופ לאורך כל החורף ולראות כמה הוא מתאים לכל רגע ורגע.
Jeff Buckley - Grace
כי כאמור, החורף אוהב סינגר/סונגוורייטרים שמתו בנסיבות לא ברורות. באקלי, יצור שהכשרון שלו לא מזכיר אחרים מהדור שלו, ביצירת מופת של... אוכל להגדיר את זה רק כפופ-נשמה. המוזיקה הרכה יחד עם זעקותיו של ג'ף, הווקליות המדהימה שלו מבטאת מילים קשות ועצובות. Last Goodbye, Hallelujah, Lover you should've come over בעיקר הם שירים שמספיקה לך שמיעה אחת בשביל להשאר איתם בראש כל השבוע.
Pink Floyd - Dark Side of the Moon
מישהי שאלה אותי פעם כיצד אני מסוגל לאהוב גם את פינק פלויד וגם את הוולווט אנדרגראונד באותו הזמן. אני לא מבין את העניין הזה. אמנם הפאנק, שהוולווטס מסמנים את הניצנים שלו, הוא שונה במאה אחוז בעקרונותיו לפרוג רוק, שפינק פלויד היו בדור המייסד שלו - אבל זה לא אומר שאי אפשר להנות משני העולמות.
פינק פלויד, ביצירה הכי שלמה שלהם לדעתי, מביאים כאן אוסף של שירים על עולם אחר, על המשיכה הזו לעבור לצד השני של הקשת, לצד החשוך של הירח. מוזיקת רוק נגועה בצלילים מהעולם, מהטבע. קשה להפסיק את האלבום הזה באמצע. כשבאים הביתה קרים ועייפים, זה טוב להתחמם ליד האח.
Lou Reed - Berlin
אם כבר הזכרתי את הוולווטס, אלבומו השלישי של לו ריד הוא הניתוק הראשון שלו מהלהקה המדהימה הזו. שירים שחובים בתוכם את כל צרות העולם, את כל הסיפורים העצובים של עלובי החיים. בברלין, או בניו-יורק, או פה ליד. אולי הדיסק הכי עצוב שיש לי או שאני מכיר. מלנכוליה עמוקה וכואבת, שלא מגיעה לפאתטיות מוריסיי-סטייל.
The Smiths - The Queen Is Dead
נו, חייבים משהו של הכהנים. אמנם הדיסק היחיד שלי שלהם, אבל: א. לא שמעתי אותו הרבה זמן. ב. הוא תמיד מזכיר לי את החורף, כי קניתי אותו בחורף וחזרתי הביתה ברגל, איתו בדיסקמן, וזו היתה הליכה מדהימה.
Moby - Play
לא תמיד אפשר לשמוע את המוזיקה *שלי*, במיוחד כשזה בחדר עם עוד אנשים שלא כל כך מתחברים לעניין. אז מובי זו פשרה חביבה, כי אני אוהב אותו והוא לא מתאפיין כמשהו מוזר או לא-מוכר. באלבום הזה ספציפית, שירים כמו Porcelain או Why does my heart feel so bad? מזכירים לי תקופות ישנות. זה דברים נעימים שאפשר לשים ברקע, אבל בכלל לא עצובים. מרענן משהו.
Mew - Frengers
הלהקה הדנית עושה מוזיקה רועשת אבל שקטה. היא מאוד מרעישה כלפי חוץ, המון כלים ותופים וקצב מהיר ומספר פרקים בכל שיר, אבל אם נכנסים אליה היא לא צועקת כלום. שירים שמדברים על שלג, או על סימטריה, או על חג המולד. כיף לשמוע, ונעים לחשוב עליהם.
Nick Drake - Pink Moon
נחזור לסינגר/סונגוורייטרים שמתו מסיבות-לא-סיבות. דיסק עצוב, אבל שלם עם עצמו. אין כאן תינוקות בוכים ברקע אבל יש סולן עם קול מדהים, על רקע גיטרה פשוטה. רוק/פולק/פופ נעים ועצוב.
The Electric Soft Parade - Holes In The Wall
מסע אלקטרוני, קצבי ומאוד בריטי, של להקת רוק ששרה שירים מאוד פשוטים, אבל המוזיקה מאוד מעניינת. משהו שאפשר לשמוע בלי לקבל צעקות של "wtf??".
Gorky's Zygotic Mynci - Spanish Dance Troupe
כי בין כל העצב והמלנכוליה הייתי חייב להכניס משהו שמח נטו. פעם הגדרתי את הלהקה הזו כ"כאילו מישהו לקח צנצנת דבש ודחף אותה לתוך דיסק". אני עומד מאחורי ההגדרה הזו. מוזיקה שטוטית וכיפית. בדיסק הזה השפעה קלה של מוזיקה לטינית, עד כדי קולות רגלי סוסים ברקע וקריאות התלהבות.
Radiohead - Kid A
עוד דיסק חורף קלאסי. רק העטיפה שלו מסבירה את זה יפה מאוד - הרים מושלגים לאורך כל האופק. שירים קלים ושקטים, אבל מכילים כל כך הרבה בפנים. מבחינתי האלבום הכי טוב של רדיוהד, וזה אומר המון.
הבורגנים - פסקול הסדרה
זה אולי נשמע מצחיק, אבל אני ממש גאה בדיסק הזה. פסקול מאוד ישראלי באופיו, למרות שרק שיר אחד הוא אכן ישראלי. מהלהיט הצרפתי "Ne Me Quitte Pas" ועד ליוצרים מדהימים כמו לאב, מלאני, אלביס קוסטלו, טורי איימוס ועוד.
Cat Power - Moon Pix
11 שירים של היוצרת הזו, וכולם מתאפיינים בסאונד יותר מתכתי, יותר מרוחק וקשה - אבל גם מושך ומעניין. אני מאוד אוהב את קאט פאוור, ותמיד קשה לי להחליט אם אני מעדיף את האלבום הזה או את You Are Free. אבל כשזה מגיע לחורפיות, לא היססתי ושלפתי את הדיסק הזה.
עוד דיסקים ששלפתי, ולא אפרט עליהם (כי אין לי כוח, כי הפוסט כבר ממש ארוך, וכי לחלקם אין לי ממש סיבה מסוימת):
David Bowie - Ziggy Stardust, Bjork - Debut, Calexico - Feast of Wire, The Mars Volta - De-Loused in the Comatorium, Radiohead - Amnesiac, The Velvet Underground, The Velvet Underground - Loaded, U2 - Achtung Baby, Elliott Smith - Either/Or, REM - The Very Best, Rough Trade - Stop me if you think you've heard this one before, "Songs from the basement", "Unforgettable", ג'נגו - לנשום במים, רונה קינן - לנשום בספירה לאחור, ג'ירפות - משוחח עם כסא, אריק איינשטיין ושלום חנוך - פלסטלינה.
**
אני יוצא לבסיס מחר, ואת השבת הקרובה אני כנראה אסגור. נתראה בעוד שבועיים...
מאת
ביום ראשון, 21 בנובמבר 2004, 07:58.
