קרעתי את התיק שלי
כי הכנסתי בו מלא דברים.
היה נחמד, ובו-זמנית לא נחמד.
זה מרגיש מוזר. זה תמיד מרגיש מוזר בדברים כאלה...
אחרי חופשה ארוכה מהצבא (דבר שיצא לי לחוות לא מעט, יבין מי שיבין), חושב קצת וקולט שהנה מחר חוזרים לשם. וזה נראה כמו רעיון ממש גרוע - כיף פה, אז למה?
כי חייבים, עונה לעצמי, והולך לישון ומתגייס מחדש.
זה אשכרה להתגייס מחדש.
היה נחמד ובו-זמנית לא נחמד,
כי הייתי אזרח אבל בעצם לא הייתי.
ומצאתי את הבעיה אבל לא הספקתי לתקן אותה.
היה נחמד ובו-זמנית לא נחמד,
כי לא עמדתי בתכנונים. לא עשיתי את כל מה שרציתי. לא ניצלתי לגמרי כמו שצריך. וחבל על זה מאוד. אבל כשניצלתי, אז ניצלתי. וניצלתי.
חוח משחק מילים לא מוצלח. אבל כשניצלתי, אז היה נחמד. וגם לא.
בתיק: גופיות קצרות, גופיות ארוכות, חולצה ארוכה, חולצת פוטר, מכנסיים ארוכים, כפפות, המוני גרביים, תחתונים, מיליון מוזיקה, כמה משחקים, קצת באפי,
חפיסת טאקי, משקפי שמש, שני ספרי קומיקס, מטען לפלאפון, שוקולד אוורירי, סוללות, שמפו.
הלוואי והייתם שם.
מגן אלישבע יש תצפית יפה על הנוף של החוף [חרוז] והשקיעה הגרעינית של אשדוד. למרות שקר אפשר להדליק אש ולאכול שם. פגשתי את כמעט כולם, והיה מוזר. מדי.
עזים הם לרוב בוגדניים (מעניין אם אזכה... מי יגיד לי?) ומימדי ההתעלמות עצומים הם (זה סתם הצחיק אותי).
ואין טעם לחזור על שאלות, ואין טעם לחשוב על דברים שלא יקרו. נכון? נכון.
מעניין מה יקרה פעם הבאה.
אם יחזור על עצמו זה פשוט יהיה, נחמד ובו-זמנית לא נחמד.
ונגמר.
שביזות.
♠
נתראה עוד שבועיים.
אהבות.
מאת
ביום ראשון, 19 בדצמבר 2004, 11:03.
