דו יו וונט טו לאב מי פורבר? (16.1.2005 7:14)
למערכת סטריאו של הטבחים במגורים על-ידינו יש את הסאונד המושלם. עמום, לא סדיר, מלוכלך וחסר כל treble - כמו כשאנשים שומעים מוזיקה בסרטים. בדיוק ככה צריך לשמוע מוזיקה. סאונד ישן, אייטיזי שכזה, שהופך כל להיט פופ עכשווי ונדוש לעוד שיר ישן וקסום. העמעום והלכלוך שבסאונד נותנים לו קלאסה שהיתה מאוד חסרה לי. זה ממש כיף לשבת לדבר במגורים ופתאום לשמוע איזה שיר מתנגן אצלם, "I wanna love you forever…", וזה מרגיש כמו באחד הסרטים היותר טובים שלא יצא לי לראות כבר די הרבה זמן.
*
זה מוזר לי לכתוב כשאני בצבא. שני עולמות כה שונים שאין ביניהם יותר מדי במשותף. שגיא אחר שאתם בכלל לא תכירו.
אבל איכשהו, זה מה שרציתי לעשות. להחשף כמה שיותר, במיוחד לעצמי. הגמול הגדול ביותר על האתר הזה הוא האופציה שיש לי להכנס לארכיונים ולקרוא מחשבות מלפני שנה. כי כל משפט שכתבתי כאן הוא עולם שלם של מחשבות ותהיות שעבר לי בראש.
באמת. מאז שאני זוכר את עצמי, אני חושב בעברית. אני כאילו מדבר עם עצמי בתוך הראש, במשפטים שלמים, בשאלות. הכל בעברית והכל מנוסח ורק כך אני מצליח לחשוב. אז כל משפט שכתוב כאן הוא משפט שהדהד לי בראש פעם אחת או יותר.
אני רוצה לקרוא את הפוסט הזה בעוד שנתיים ולהיזכר בצבא שלי ולדעת גם דברים שלא כתובים כאן - איפה הייתי בדיוק בזמן הכתיבה של זה ועל מה כתבתי את הפוסט במקור ומה שמעתי באותו זמן ברקע (רמז: זה מתחיל ב"אללה וואכבר").
*
איך אני מסכם את "שבת לירז ברעל"? חרא. היתה חרא שבת.. אני בדרך-כלל נהנה בשבתות, וזו האחרונה היתה פשוט סתמית ומגעילה. אולי כי אני לא מכיר את האנשים בסבב הזה, אולי בגלל השמירות, אולי בגלל מזג האוויר, אולי בגלל המפקד שלי, ואולי סתם, כי זו שבת לירז.
כמה דברים שבכל-זאת יצאו חיוביים מהשבת: סיימנו את עונה שניה, ליבנתי עניינים (וכספים) עם הביג בוס, ישנתי ממש ממש טוב (פעם אחת, אבל זה הרבה בהשוואה - עד כמה שאני זוכר זו פעם ראשונה שאני ישן טוב בבסיס).
סך הכל, אבל, השבת הזו ממשיכה שבועיים די מחורבנים, וההרגשה היא שכרגע יש עננים מעל הבוקר שלי.
*
- בקומך משנתך בבוקר, פו - אמר חזרזיר - מה אתה אומר לעצמך?
- מה יש לארוחת הבוקר? - השיב פו - ואתה, חזרזיר, מה אתה אומר?
- אני אומר: מי יודע מה יתרחש היום.
פו הניע את ראשו מתוך הרהורים. - אותו דבר - אמר.
מאת
ביום שני, 17 בינואר 2005, 23:39.
