כשהייתי קטן,
אם הייתי צריך ללכת ברחוב, אז הייתי הולך. לאט, גורר רגליים, פנים ברצפה, גב שפוף. מדי פעם היו אנשים עוצרים אותי ושואלים מה קרה, למה אני עצוב. אבל לא הייתי עצוב, לא הייתי שמח, הייתי פשוט, אני.
יש ילדים עצובים, שזה טבעם. הכרתי כאלה. לא הייתי אחד. הייתי רק מאוד רציני ושקול והייתי מסתובב ברחוב עם מאתיים שאלות וסיפורים ורעיונות.
אחר כך, כשגדלתי, שזה היה מתישהו בתיכון, הבנתי שאני דווקא מאוד אוהב להסתכל. הרמתי את הפנים מהרצפה, והסתכלתי לכל כיוון. אהבתי לראות ולהרגיש ולהסתכל על הכל מרחוק, ולדעת כמה יופי יש.
הייתי, ואני עדיין, מסוגל לשבת באוטובוס ולהסתכל עשר דקות על מישהו או מישהי. זה בטח נראה כאילו אני בוהה כמו איזה סוטה, אבל אני פשוט, אוהב להסתכל. לראות בני אדם, ואיך הם מדברים וזזים וצוחקים, ולהבין אותם.
בטקס השבעה לצה"ל שהיה בתחילת הטירונות, צעדתי קדימה והצדעתי למ"מ כדי לקבל את הנשק והתנ"ך שלי. הסמל התקרב אליי ולחש: שגיא, תעמוד זקוף. הגיע הזמן. כמה דקות אחר כך, כשצעדנו מחוץ לרחבת מסדרים, בא אליי המ"כ שלי ואמר לי: נו, שגיא, אתה סוף-סוף גאה? אתה שמח? אתה גאה במה שאתה ומה שעשית? מגיע לך.
מאז אני משתדל להיות זקוף ולהיות גאה במה שעשיתי.
היום ישבתי באוטובוס וחשבתי לי, לא לכל האנשים מגיע ללכת ברחוב. לא כל אחד זכה לפריווילגיה הזו, שבללכת על המדרכה ביחד עם כל העולם ולראות את כל העולם ולראות את השמיים ואת הצבעים ואת האנשים שאוהבים ולהרגיש את הרוח ולשמוע את התקתוקים של הרמזורים.
יש אנשים שעל הפרצוף שלהם אני יכול לראות שהם לא אוהבים, והם לא שמחים, והם אף פעם לא יהיו שמחים מסתם ללכת ברחוב ולנשום את האוויר. הם תמיד ירצו עוד ואף פעם לא יבינו שלנשום את האוויר זה האושר האמיתי.
ואם הכל היה תלוי בי אז בחיים לא הייתי נותן להם לצאת לרחוב, ובחיים לא הייתי נותן להם שום דבר, כי לא מגיע להם. כי רחוב זה דבר כה נפלא וכה יפה ורק אנשים שמעריכים אותו צריכים לזכות לו.
ואני גם חושב שאני לא באמת יודע לצלם כי כל התמונות שלי יוצאות קרות ופשוטות מדי ובקלות אפשר לשחזר אותן ואף פעם לא יוצא לי כמו לאנשים איכוצ'יים שמצלמים רגעים כל-כך יפים והתמונות שלהם כל כך מציאותיות וחמות ומלאות בכוונות ודברים ואני בחיים לא אצליח להגיע לזה.
אבל למרות זאת אני רוצה לקחת מצלמה ולצלם את כל העולם כדי שיהיה לי תמיד להסתכל ולראות.
ובלי קשר לצלם זה כיף, זה ממש מגניב ללחוץ על הכפתור הקטן ושהמצלמה תתחיל לעשות כל מיני רעשים ואז בום – הפלאש נדלק והצמצם נפתח וכל העולם כולו נצרב לתוך המצלמה והכל בתוך שבריר שניה שלעולם לא ישוב, ואף פעם העולם לא יהיה יפה כמו בשבריר השניה הזה.
**
לא ידעתי מה להגיד לו אז פשוט אמרתי "ביי" ויצאתי מהאוטו.
לא היה לי רגע עצוב יותר.
Cat Power – I Found a Reason
