עשרה אחוזים.
הפוסט הקודם נמחק לי כשניסיתי לערוך פוסט ישן כדי שאנשים יפסיקו לחפש אצלי באתר מילים של שירים בבגרות. הייתי צריך לשחזר את מה שכתבתי בשתיים בלילה, ואיזה מזל שהיה זה פוסט מהפוסטים שאני כותב במחברת לפני זה, אז בסך-הכל הייתי צריך להעתיק מהמחברת ולשנות פה ושם את מה שזכרתי ששיניתי.
כל השבת הזו, AllMusic היה למטה. נראה לכם שזה סמלי? שזה קשור לשאר?
אולי מצב הרוח שלי תלוי באולמיוזיק? אולי, אם הוא היה עולה ברגע הנכון, הייתי מוצא את אותו הרכב מדהים שמעולם לא שמעתי עליו, ומשתכנע להאזין לו, ומאזין לו והחיים שלי היו משתנים מקצה לקצה?
אם זה ככה אז, איך הם יכולים להרשות לעצמם להיות למטה? הם משפיעים על כל כך הרבה גורלות של כל כך הרבה אנשים, וזה פשוט לא אתי שאולמיוזיק למטה ולא מגיב ולא יכול לענות על השאלות שלי.
זה מבאס קצת.
היום התעוררתי ב-12 מטלפון חסוי. עניין של החדר בבסיס. משהו נחמד.
אחרי זה כבר לא הצלחתי לישון. לא עשיתי היום יותר מדי - את רוב הזמן העברתי בהתלבטויות של האם לצאת או לא לדבר הביזארי הזה שקרה במועדון הקולטורה. בסוף החלטתי ש, לא. ולו בגלל שהיה כבר מאוחר ופספסתי את כל ההופעות האקוסטויות וכל מה שנשאר זו להקת נו-מטאל-ראפ שאנשים אומרים עליה שהיא די רקובה. אה, ושי נובלמן. אבל אותו אתפוס בהזדמנות אחרת.
אני צריך להכין מדד שבתות. הוא יהיה מאוד פשוט - כמות הדברים שתכננתי לעשות ביום חמישי בדרך אשדודה לעומת כמות הדברים שבאמת עשיתי עד שבת בחצות, באחוזים. לפי המדד הזה, החמשוש הזה היה די זוועתי - הגעתי אולי לעשרה אחוזים.
וחבל, כי את השבת הבאה אני הולך לבלות בבסיס.
אולי יהיה כיף בבסיס.
**
אתמול ראיתי מטוס. בסך הכל ראיתי מטוס. אבל זה שטף אותי במחשבות.
דמיינתי את עצמי יושב במטוס. לבד, עם מישהו - זה לא חשוב.
יושב ומרגיש את המטוס מתגלגל קדימה, מתרומם. דמיינתי את השניה הזו שלא בדיוק מרגישים כלום אבל יודעים - אנחנו באויר. דמיינתי את הקול החרישי של הגלגלים נכנסים פנימה, והמטוס נישא על הרוח, עף קדימה.
דמיינתי את עצמי מסתכל החוצה בחלון ועושה לכולם שלום עם הלב. דמיינתי את עצמי נפרד מהכל ועוזב. וזה לא משנה אם ישב לידי מישהו או לא. הייתי לבד. הלכתי. יכולתי לראות את הבית שלי למרות שהייתי מעל לוד בכלל. ועשיתי לו שלום. עצמתי עיניים וחייכתי וזה לא היה עצוב. סיימתי, עזבתי, נפרדתי. עכשיו הכל מתחיל.
דמיינתי את עצמי חושב כמה הכל מדהים. כמה העננים יפים וכמה יפה המקום הזה שאני מגיע אליו. דמיינתי את עצמי יורד מהמטוס ונושם אוויר אחר.
שואף ונושף אוויר אחר ושותה מים אחרים ופוגש אנשים אחרים שמחייכים חיוכים אחרים ולובשים בגדים אחרים. הולך על אדמה אחרת עם נעליים אחרות שעושות קול אחר.
דמיינתי את עצמי עוצם עיניים ומתגעגע הביתה אבל זה לא היה עצוב. נפרדתי, התגעגעתי, אחזור. עכשיו הכל מתחיל.
פקחתי עיניים וראיתי רק מטוס.
יש לי קצת זמן.
**
כמעט ושכחתי: אני מצטער מאוד להודיע שהיבללהשש"ש יאלץ להדחות, עקב סגירתי הפתאומית את השבת הקרובה. התאריך החדש יפורסם בהמשך.
בינתיים אתם מוזמנים לרכוש צמידים לבנים לכם ולחברכם.
**
לילה טוב ושבועיים נפלאים.
מאת
ביום ראשון, 13 בפברואר 2005, 09:01.
