כמו אתמול.
יסלחו לי כל אותם ילדים מאגניבים עם הסבות המודרניים והצעירים שלהם שגולשים באינטרנט ומסמסים, אבל סבא שלי הוא הסבא הכי מגניב בעולם.
הסבא השני שלי, אבא של אמא, נפטר כשהייתי ילד קטן. וככה, נשארתי עם אדם אחד שעונה לשם הזה, "סבא", שאני כל כך אוהב כבר כל החיים שלי.
אדם מבוגר ורציני, אמנם, שכבר עבר הרבה, לא כל-כך מסתדר עם כל הדברים החדשים שקורים מסביבו, אבל באופן שקסם לי, שמר על החיים האישיים שלו ואהב אותם. עד גיל מאוחר היה עצמאי, גידל את ילדיו ואז את נכדיו, מצא עבודות ועבד קשה, גם כשלא היה מוכרח, אדם מסור ואוהב.
שומר על הדת שלו שהביא מגלות, מספר על בית אמא, נאמן למסורת, למנהגים ולסיפורים. אבל גם מתעדכן באקטואליה, קורא עיתונים, מתנדב במפלגה, מעריץ את פרס ואנשי המערך הותיקים.
לרגע לא חשבתי שאיני מעריץ אותו.
אני לא אוהב כשאנשים אומרים "לעולם לא אשכח" - כי לרוב זה לא נכון. הרבה פעמים זה נאמר על סתם אירועים קטנים וחסרי-חשיבות בין חברים, שטבעם הוא לטבוע בים השיכחה, ולעלות בחזרה אולי, ביום מן הימים, באיזה גל של זיכרון שישטוף את המוח אך במהרה יחזור לאיבוד.
אבל.
אני באמת אף-פעם לא אשכח, הליכות ברגל מהגן הביתה. סבא היה בא הרבה פעמים לעשות לי הפתעה בגן ולאסוף אותי, והיה לוקח אותי יד ביד הביתה, שואל אותי מה עשיתי היום.
אני באמת אף-פעם לא אשכח, לשבת בבית של סבא, אבל הבית הישן, האמיתי, ביחד עם אחי, ולראות את הקסמים שסבא עושה לנו. היה לוקח צעצוע קטן או סוכריית טופי, ובהינף יד מעלים אותם ואנחנו היינו צריכים לתור ברחבי הבית אחריהם.
כל יום שישי, לפני או אחרי ארוחת הערב, טלפון לסבא וסבתא - את המספר יודעים בעל-פה, והסבב הרגיל, שיחות של שניהם עם כל אחד מהאחים ועם ההורים. סבא היה מעודכן, בבית-ספר ובעבודה ובדרך לצבא.
בשבת הראשונה שיצאתי מהטירונות, הגעתי במונית לרחוב של סבא וסבתא, דפקתי על הדלת שלהם. במדים, עם נשק, סוחב צ'ימידן עצום, עייף. סבא שאל איך בצבא ואמרתי שקשה.
הוא סיפר לי על הצבא שלו, שהוא עשה פעמיים. אחת בחו"ל ואחת בארץ. הוא עשה לי להרגיש שצבא זה פשוט חלק מהחיים של כל אחד, שמעטים הם שלא עוברים דבר כזה, שכך צריך להיות.
גם כשנהיה חולה מאוד, לא הפסיק שום דבר. עדיין היה מתפלל בבקרים. עדיין היה מדבר איתנו בטלפון. עדיין, צוחק עם אחותי הקטנה. עדיין, איש סרקסטי וחכם, עיקש, ממשיך לחיות. הוא נשאר אותו סבא בשבילי, בדיוק אותו אחד שפעם באתי לישון אצלו כמה ימים באמצע חופש פסח, סתם כי היה לי כיף איתם וכי ידעתי שזה ישמח אותם גם.
פעם אחת שמענו שהוא נפל בבית. אני ואבא נסענו לסורוקה באותו הלילה. המון דקות עברו עד שמצאנו אותו. שוכב על מיטה במיון, מקופל, רועד. כובע צמר מכוער על הראש שלו. כאילו מצאו אותו ברחוב. "תכסה אותי שגיא" הוא אומר לי ומצביע על שמיכת צמר שעל השידה לידו.
ברגע הזה הבנתי שזה כבר לא אותו סבא שלי. אני לא רוצה לכסות את סבא שלי. אני רוצה שהוא יכסה אותי.
אבא לקח אותי הצידה וסיפר לי שיש לו גם סרטן, אבל הוא לא יודע על זה עדיין. לקחתי אותו החוצה מבית-החולים ובזמן עד שאבא הביא את האוטו לכניסה, הוא ישב לידי והדליק סיגריה.
כל-כך כעסתי עליו.
השבוע אמא דיברה איתי בטלפון כשהייתי בבסיס, וסיפרה לי שסבא שוב נפל בבית ושכדאי שאתקשר אליו. איכשהו שכחתי להתקשר. כשאני בבסיס בלחץ העולם הצבאי הזה, דעתי מוסחת לחלוטין ואני לא חושב להתקשר גם לחברים הכי טובים שלי. ככה פספסתי את ההזדמנות לדבר איתו השבוע.
היום אמא העירה אותי בבוקר.
סבא הלך לישון אתמול בלילה ולא התעורר.
מיליון מחשבות לא-קשורות ולא-נאות התערבבו לי בעצב ובגעגועים ובאהבה לסבא והלב התהפך לי והוא עדיין לא חזר למקומו. ובכיתי, בבוקר ובהלוויה ואחריה ועכשיו. ואני כל כך אוהב אותך סבא גבריאל!
הגעתי עם אמא ואחי לבית העלמין וראיתי ראשון את אבא. באתי אליו וחיבקתי אותו ישר. ובהתחלה, חשבתי שהוא צוחק. כי הגוף שלו קפץ קצת והוא נשמע כמו שהוא נשמע כשהוא צוחק וחשבתי שהוא צוחק עליי.
אבל אחרי שניה הבנתי, שאף פעם לא ראיתי את אבא בוכה. והוא בעצם בוכה עכשיו, הוא בוכה איתי, ורק חיבקתי אותו חזק וכמה דקות רק התחבקנו ובכינו וזה היה בסדר וזה היה עצוב.
הסבא הכי מגניב בעולם שלי שוכב עכשיו בבית העלמין במושב מבועים. מושב יפהפה. כל הדרך הסתכלתי בחלון על מקום ילדותו של אבא שלי ורוב חייו של סבא שלי, ואהבתי את היופי. ומתישהו בחיים שלי שכחתי כמה יפה יכולה להיות הארץ. העצים גבוהים והשדות ירוקים והשמיים בהירים עם עננים לבנים ושמנמנים.
וסבא שלי מת.
הבנתי את זה באמת רק כשהעלינו על האוטו את כיסא הגלגלים של סבתא וחשבתי לעצמי "ואיפה המקל של סבא?"