מ*א*ש
מהספסל שלנו אפשר לראות עד לים. לחוף הנטוש שאחרי המרינה, חוף ריק ושקט, החול לבן כמו שלג, המים צלולים כי הגלים נשברו עוד במרינה.
היינו יושבים שם שעות ארוכות, שבת בבוקר. רק יושבים, מסתכלים קדימה, אל הים, השמיים, אל הכביש שמולינו של אנשים בדרך לחיים שלהם, ואנחנו על הספסל שלנו, צמוד למסלול הליכה. כל מיני אנשים עושים ג'וגינג ואומרים לנו שלום, בוקר טוב, ואנחנו יושבים, באותה תנוחה כבר כל כך הרבה זמן, שקטים ומסתכלים קדימה.
"שגיא", היא אמרה לי. אף פעם לא היתה קוראת לי בשמי.
"אהבתי אותך כל כך חזק".
הורדתי את מבטי וראיתי את העיניים שלה טובעות בים של עצמן. זויות הפה שלה נמשכות למטה, נופלות, והיא מאמצת אותן להתיישר, בלי להצליח כל כך. פרקי היד שלה רעדו.
"כבר לא בא לי, אבל."
עצמתי עיניים ושתקתי דקה.
והיא שוב הפריעה לי לשמוע את הים בדיבור החלוש והמהיר שלה. "אני מפחדת שהרע יגבור על הטוב ואנחנו ניפול מגבוה מדי. עדיף עכשיו, עדיף.."
שתקנו.
לחצי שניה לחשתי לה "שששש", אבל אז כבר לא יכולתי, אז ברחתי חזרה לשתיקה, וישבנו שם עוד שעות ארוכות, שותקים, מחובקים וכבר לא ביחד.
ואנחנו לעולם לא משתנים, נכון? לעולם לא לומדים.
**
פקחתי את עיניי. הבטתי סביבי. אני באוטובוס, במדים, הנשק שוכב עליי, האוזניות שרות לי ביטלס. כנראה שנרדמתי. ויום חמישי היום, סוף סוף חוזרים הביתה.
הביתה... הו. כי ברגע שאתה מקבל ריתוק אחד, זה כבר לא משנה לקבל עוד, נכון? אז אתה סוגר שבתות וחגים () ולא עושה חשבון לאף אחד. מה כבר יש בבית?
הכל.
פונה לחלון. עוד נוף לא מזוהה של גבעות ושיחים בדרך הביתה.
פתאום רואה שהיא מסתכלת עליי.
בחורה אחת, מגניבה, לבושה יפה, עם ילקוט סגול על הברכיים, לוטשת בי את העיניים שלה. לרגע נפלא אחד, לא זיהיתי.
שזאת היא.
הפנים שלה לא השתנו בכלל, עדיין יפות ולבנות וסמוקות. השיער הבהיר שלה קצר יותר, חבל. מאוד אהבתי שהשיער היה גולש לה עד אמצע הגב.
היא ישבה שם והסתכלה עליי, עם פרצוף די משועשע ומגניב אבל עם המון פחד בעיניים.
חשבתי להגיד היי, פתחתי את הפה לומר משהו, ואפילו לנשוף אוויר לא הצלחתי.
חצי שנה לא דיברנו והנה היא מתיישבת לידי באוטובוס.
-"היי" היא לחשה לי.
שתקתי. אחר כך הבנתי שאני בוהה בה כבר יותר מדי, אז הסטתי את המבט קדימה והוצאתי את האוזניות מהאזניים. היא לחשה שוב.
"שלום" עניתי. "מה את עושה פה?" לא היה לי כוח להיות מעודן.
היא עצמה את העיניים וספגה פגיעה. "אני בדרך לחברה. אתה חוזר הביתה?"
הנהנתי.
היא שתקה. ואז "מה שלומך?" - פעם לא היינו שואלים את זה בכלל.
-"אני.." התחלתי לגמגם. "טוב."
לא שאלתי אותה איך היא.
ניהלנו שיחה של חמש דקות. שיחה מתה על הצבא שלי ושנת השירות שלה והפציעה של אחיה. לא זזתי בכיסא, לא הסתכלתי לה בעיניים, לא דיברתי עם הידיים. עניתי תשובות קצרות ושתקתי המון. לא כל כך הקשבתי למה שהיה לה לספר.
-"לא הייתי צריכה להתיישב פה?" היא שאלה, מרימה את הגבות.
ניסיתי להסתכל עליה והתחרטתי. "אני לא יודע".
היא לא ידעה מה להגיד. ראיתי את זה בעיניים שלה שחיפשו מפלט.
-"לא יודע למה ציפית. כל כך הרבה זמן אני מתגעגע אלייך וכואב, וכל כך הרבה זמן לקח לי רק למחוק אותך מהפלאפון. ועכשיו מה, שנפגש באוטובוס כמו מכרים ישנים מהתיכון?" זה פשוט יצא לי מהפה בלי לחשוב.
היא השפילה את המבט. "אני יודעת."
-"את יודעת" - ממש לא רציתי להגיד את זה אבל - "כמה זה קשה לשנוא אותך?"
היא הסתכלה לי בעיניים ואני בשלה. וברגע הזה רציתי לקרוס לידיים שלה ולחזור חצי שנה, לחזור לימים היפים שלנו, לחזור אליה. הסתכלתי לה בעיניים והן היו יותר יפות משזכרתי.
היא שברה את המבט ושוב הורידה את הראש, התקפלה במושב. פרקי היד שלה רעדו.
-"סלי.." באתי להתנצל.
-"לא. אתה צודק. אני יודעת בדיוק. אני.."
שתקנו. היא התכווצה עוד יותר במושב, מחבקת לעצמה את הבטן. מתרחקת ממני.
-"עדיף.."
אזרתי את כל האומץ בעולם כדי להרים את היד וללטף לה את השיער. לחצי שניה לחשתי לה "שששש" ושתקנו דקות כל כך ארוכות.
ירדה לה דמעה יחידה. "אני שונאת להיות אקסית".
עצמתי עיניים.
היא ירדה באחת התחנות.
**
ואומרים שאין לי פוסטים שמחים!
מאת
ביום שבת, 30 באפריל 2005, 04:08.
