Same shit,
different year.
**
אני פה כי חזרה לי הפציעה מלפני שנה בדיוק. אין לאף אחד מושג למה אבל הרגל שלי שוב התנפחה לפעמיים גודלה, והנקודה של הצלקת מהניתוח נהיתה אדומה וכואבת מאוד. קשה לי ללכת רגיל, או לעמוד יותר מדי זמן, או להשען על הרגל. ואני מתפלל שזה לא יחזור על עצמו. נזכר בכאבים נוראיים ולא איכפת לי גימלים או אשפוז או תרופות או מה - רק שלא יחזרו.
ובינתיים אני על הרבה סמים, הרבה מים, הרבה שכיבה בטלנית על המיטה, "עם הרגל למעלה", והרבה סרטים.
מחר, כנראה, נשוב לבסיס, לבקר בו ליומיים והביתה.
**
נזכרתי בשיחה ישנה מאוד והתחלתי לצחוק בקול. זה כל-כך משעשע כמה כולם השתנו בזמן הזה, מקצה לקצה, כמה אנשים עברו, כמה נעלמו וכמה נוספו. וזה כל-כך מצחיק ומגוחך, עד כמה אני בדיוק באותה הנקודה.
ומבחינה כלשהי, זו הנקודה שלי מאז שאני זוכר את עצמי. אף פעם לא היתה לי נקודה אחרת.
מבחינה כלשהי, אני תקוע באותו הרגע כבר לפחות חמש שנים.
"חכה רגע" הוא אמר לי, "תרגע. זה רק שלב. זה רק כרגע. הרי תמיד כשנראה שלא הולך כלום, אז מגיע גל חדש של דברים שהולכים ומצליחים. חכה רגע ותראה".
נזכרתי בזה וחשבתי - נו?? אני עדיין מחכה!
ואכזבתי את עצמי. חשבתי שבגיל עשרים בצבא והכל, זה יראה אחרת.
**
בזמן האחרון הרבה התלוננו, שאני יודע הרבה, המון דברים, שטויות שאף אחד לא צריך לדעת. "למה אתה יודע את זה" אוי-אוי-אוי בלה-בלה-בלה.
לא יודע. כנראה משעמום. מקסימים אותי דברים שאחרים לא הכי מתעניינים בהם.
הייתי רוצה לדעת את כל הדברים בעולם, אבל זה לא הולך לי, אז אני מעדיף לא לבזבז את הזמן על דברים ""חשובים"" כמו: אקטואליה ופוליטיקה, חוקי פיזיקה, מבני צבאות זרים, היסטוריית הישוב הקיבוצי, ישובים בשכנות לעיר שלי, דגמי סלולריים וחוזי מקרקעין.
סליחה באמת. על זה.
**
קצת מצחיק שבכניסת המבקרים לכלא באר-שבע יש פוסטר של הרצל עם הציטוט "אם תרצו אין זו הגדה".
מאת
ביום רביעי, 22 ביוני 2005, 11:19.
