אז לא מתתי בצבא.
מי היה מאמין שאני, דווקא אני, אשרוד את זה. אני בהחלט לא האמנתי, לפני שלוש שנים, שאגיע לרגע הזה. אפילו לשניה אחת, לא חשבתי על הדקות האלו שאחרי צבא.
גם לפני ארבעה חודשים, כשהתחלתי לצעוק "עד מתי?!?" והתשובה היתה מולי, לא העזתי להבין שזה אוטוטו בא.
עברו שלוש שנים, בדיוק אפילו. הם כלל לא עברו מהר, ולא היה קל, אבל היה שווה את זה. חשבתי על זה אתמול ואולי השנים האלה, על כל הקושי והבעייתיות שבהן, היו שוות את ההרגשה של אתמול ביציאה מהבקו"ם, האושר העילאי ששוטף אותך בבת אחת. מתי כבר תפול עליי כ"כ הרבה שמחה במכה אחת? אולי.
למען נכדיי שיגגלו אותי בעתיד: הצבא בשבילי
זה המתנות ארוכות וחסרות משמעות על ספסל רופף עם עשרים איש בדיוק במצב שלך. ותוך חצי שעה כבר מוצאים עם מי לדבר והנה, חבר ליום אחד, או לפחות עד שיפתחו את הדלת ויקראו לך.
זה נסיעות משמימות באוטובוסים, שהמיגון שלהם הוא מטבעו כ"כ שרוט ולא שקוף כך שאי אפשר להסתכל החוצה. מצד אחד מי רוצה להסתכל החוצה, לכפרים המסריחים וההתיישבויות המסריחות עוד יותר, אבל מצד שני זה מרגיש כאילו אנחנו בתוך קופסה אטומה שמתנועעת מצד לצד ולא זזה לשום מקום.
זה שמירות, על כל הטוב והרע בהן. שתיים, ארבע, שש, שמונה שעות של עמידה, תצפית, פתיחת שער, סגירת שער, דיווח בקשר, ובעיקר סוגים שונים של שבירות שמירה. שיחות טלפון ארוכות ומוזרות במשמרת 2-6 באמצע הלילה, ביקור מפתיע של חבר לשעה או שעתיים, ארוחות שחיתות, מועדון הפוקר שהקמנו לתקופה קצרה בבוטקה של הש"ג כל ערב בעשר. שיאים של קור ושל חום ושל שעמום. השעמום. בשלוש בלילה לחשב כמה דקות בדיוק נותרו לשמירה. לספור ביומן של הסלולרי כמה ימים יש עד השחרור. לעשות תוכניות. להזכר בפרטי פרטים של העבר. לחשוב מחשבות עמוקות כל כך, עומק שמעולם לא היה קיים לפני כן.
זה שאומרים לך לעשות משהו שאתה יודע (חושב) שאתה לא מסוגל לו. אבל מנסיונך אתה ניגש בכל זאת. עובר כל דקה כדקה, תוקע את הראש ברצפה ולא מסתכל קדימה. חושב על כל צעד, מצליח, עובר לצעד הבא. בוחן את עצמי, בודק את היכולת, וגם כשנמאס, משכנע את עצמי, מותח את גבול האפשר - עד לרצוי. מרים את הראש ופתאום אתה כבר שם, הצלחת, עשית, לא האמנת בעצמך ועשית. להתרגל לזה שאתה מסוגל לעשות דברים שאתה חושב שאתה לא. מה שאומר בעצם שאתה מסוגל להכל.
זה לחץ בלתי סביר. זה שעות עבודה שלא נגמרות. זה שבוע שלם שלא ישנת בו דקה. ארבע קצוות של הארץ שעברת ביום. טיפול בחמש משימות בו-זמנית. ריצות ממקום למקום. נמאס לך כבר מצלצול הטלפון של עצמך כי אתה שומע אותו כל הזמן (במיוחד הצלצול שמוקדש ל"מספר חסום").
זה גם לחזור בסוף היום למיטה קטנה בחדר קטן, לשים את הראש ולחשוב אחורה על כל המקומות שהיית בהם היום, ולא להאמין. להיות גאה, בקטן.
זה לקבל זרם בלתי פוסק של ביקורת על מה שאתה עושה. לכל אחד יש מה להגיד והוא יגיד אותו דווקא לך. גם אם זה לא תלוי בך, גם אם זה לא נכון, אתה תשמע הכל ולא תמיד תוכל להתווכח. זה להאמין בעצמך גם אחרי כל זה.
זה להתווכח, ויכוחים אלימים וצעקניים וחשובים מאין כמוהם, עם אנשים שבמילה אחת יכולים לרתק אותך, להכניס אותך לכלא, או סתם להתנקם בך בעתיד. בתחילת השירות זה אומר: להיות זהיר, לחשוב על כל מילה לפני. בסוף אתה מבין שמה שחשוב זה: להגיד את כל מה שאתה חושב, לא לפחד כלל.
זה לקבל ריתוקים ושבתות ועיכובים ביציאה והקפצות, לפעמים בתור עונש ולפעמים לא. לקבל צעקות וכעסים ותככים וקומבינות. לדעת לשרוד את הכל, לקחת הכל בקלות, לקבל ריתוק בפנים ולחייך - זו שיא העוצמה!
זה שמי שממונה עליך, מי שאחראי עליך, מי שמחליט מה קורה איתך ומה אתה עושה, הוא לאו דווקא האדם הכי חכם ומוכשר שיכלו למצוא. הוא לאו דווקא שפוי באותו הרגע. ואתה צריך להתמודד עם זה, למרות שלפעמים בכלל אי אפשר.
זה להתווכח איתו, בעניינים מקצועיים, ולקבל את ההחלטה שלו למרות שאתה צודק.
זה לא לצאת לאזכרה של סבא שלך כי קיבלת ריתוק כי לא קמת למסדר בוקר.
זה ארוחות שחיתות באמצע הלילה - לחזור משמירה/משמרת/משחק, להכנס למטבח בחשאי, ולהתחיל לבשל מכל הבא ביד. או לחילופין במבצע חשאי אדיר, להציב אדם בכניסה למטבח ולשלוח שניים עם ארגז למלא אותו בטובין.
זה הקרנות של סרטים על מסכי ענק סתם כי אפשר, להשאר ערים כל הלילה בבית הקולנוע שהמצאנו בחמ"ל.
זה לראות ביחד, שלושה אנשים, סדרה. אחד מביא פרקים, וכולם רואים. נגמר הפרק ועולה השאלה: להדליק אור או להמשיך לפרק הבא?
זה לעשות את כל מה שאסור: להתנחל בחדר לא-למגורים ולהפוך אותו לחדר עילית לשלושה אנשים לחצי שנה, לארח בנות אצלנו, לבקר במגורי בנות, לגנוב לבסיס ליד ארונות וציוד לחדר, לברוח לשק"ם בשעות הלחץ, לשבור שמירות, להשתכר, ללכת לא מגולח ולא מדוגם בכלל, לצאת על ב' ועל אזרחי. ל ה נ ו ת בצבא, למרות שאסור!
כל-כך הרבה דברים עולים לי בראש, שיכולים לקרות רק בצבא, שיש להם משמעות רק בצבא. הם באים עם מעט געגוע. אבל אני מיד מתנער ומזכיר לעצמי את כל התקופות הרעות (בטירוף!) שעברתי שם גם.
אתמול,
היה יום מוזר. נסעתי לבסיס הישן שלי (הייתי בו גם שלשום אבל שלחו אותי חזרה הביתה כי לא הבאתי ציוד שלא אמרו לי להביא). עשיתי טופס טיולים. ניסיתי להפרד מאנשים, אבל בשנה האחרונה שלא שרתתי שם, כמעט כולם התחלפו, אני מכיר רק ארבעה-חמישה אנשים (וחצי כמובן, לא היו במקום). נפרדתי, בערך, והלכתי לצומת לתפוס אוטובוס לרוץ לבקו"ם.
בצומת היו שתי מש"קיות ת"ש, שהכירו אותי משום מה ואיחלו לי בהצלחה בשחרור. לא הספקתי לענות והגיע רכב שהציע טרמפ לתל-אביב.. עליתי (הייתי צריך להוכיח להם שאני חייל, הצגתי חוגר והכל) ונסענו.
הסתבר שהיחידה ששרתתי בה קשורה ליחידה שהם משרתים בה, ומפה לשם הם הבינו שאני צריך לבקו"ם. תוך שעה הורידו אותי בכניסה לבסיס הקליטה והמיון הצה"לי!
הלכתי ארבעים דקות ברגל עד שמצאתי את מדור השחרורים המזורגג. עמדתי בתור כמה דקות עד שהבנתי שאף אחד לא מתייחס לתור הזה. נדחפתי עם כולם ותוך חצי שעה עברתי כבר את כל התחנות ולקחו לי את החוגר (אפילו לא השאירו לי חצי).
קיבלתי חוגר מילואים חום ומכוער, קיבלתי פתקית קטנה שכתוב עליה "תעודת הערכה" (היית חושב שתעודת הערכה צריך להיות דבר יותר נאה ומהודר מחתיכת נייר טואלט). יצאתי מהבסיס.
תפסתי אוטובוס לתל-אביב. הצגתי לנהג את החוגר ואז קלטתי שזה כבר לא יעבוד. שילמתי! מכספי! על כרטיס נסיעה! הבושה.
מתי כבר תפול עליי כ"כ הרבה שמחה במכה אחת?
כשהתגייסתי הייתי: נער/ילד/חושש/מבועת/לא מאמין בעצמו/מפחד ממה שחושבים עליו/סגור/ביישן/לא מסוגל.
כשהשתחררתי הייתי: בדיוק/אותם/דברים/רק קצת פחות.
והלאה?
כולם שואלים אותי מה הלאה. ההורים, מן הסתם, לוחצים לכיוון מסוים. משפחה, חברים, מפקדים לשעבר, אנשים מהצבא, אנשים מהעבר. אפילו מתנחל שעליתי איתו טרמפ עשה איתי שיחה על זה.
אני לא יודע מה הלאה.
התחלתי לעבוד, עוד ביום הראשון של החפש"ש. אבל מה שאני באמת רוצה לעשות בזמן הקרוב זה לרבוץ על הספה ולזפזפ בטלויזיה, להתעלק קצת על ההורים ולנוח.
כי אני יודע שבעתיד יהיה טוב, אבל גם שאהיה מאוד עסוק בו, מאוד לחוץ ויהיה גם קשה.
ועוד שנה, בערך, טיול. גדול וארוך וחסר דאגות.
ולא חושבים הלאה אחרי הטיול. פשוט לא עושים את זה.
בהצלחה לי. מצטער על הדקות שבזבזתם בלקרוא את הענק הזה.
מאת
ביום חמישי, 7 בדצמבר 2006, 15:37.
