"ג'סי" היה שם הסדרה בה כיכבה כריסטינה אפלגייט בשלוש עונות בין 98 ל-2000. היא שיחקה אם חד-הורית שעובדת כמלצרית ומנסה, איך לא, למצוא איזה בן-זוג חתיך שגם יהיה נחמד לבן שלה. אני זוכר שהסדרה הגיעה לערוץ 3, של הכבלים, וצפיתי בה באדיקות - לא בגלל חיבתי לז'אנר (שלמרבה ההפתעה דווקא קיימת) אלא בעיקר בגלל נאמנות לקלי באנדי האלמותית בקריירה החדשה שלה (וקצת בגלל שהיא כוסית).
אבל זה לא כל-כך קשור לג'סי שלי. ג'סי זה השם שנתנו (למרות שלא הייתי בעד השם הזה בדיוק) לכלבה שלנו.
לפני קצת יותר משנה וחצי אבא שלי מצא כלבה משוטטת לבדה ברחובות ליד המשרד שלו. או כך, לפחות, הולך הסיפור. זה היה בתקופה שאחי הקטן נדנד לכולם שהוא רוצה כלב, אז אבא שלי עשה אחד ועוד אחד והעלה אותה על הרכב, אסף אותה עד לביתנו הקט כאן.
אני לא ידעתי על הסיפור, אם אני לא טועה, עד שחזרתי מהצבא. כשחזרתי גיליתי גור קטן לבן וחמוד שוכב בפתח הבית. היה ויכוח קליל על איך לקרוא לה, ובסופו של דבר אחותי הקטנה ניצחה, עם השם "ג'סי".
וזהו, כבר שנה וחצי היא מלווה אותנו, כשבדרך היא הספיקה להמליט שישה גורים יפהפים משלה (כולם נמסרו, תודה רבה), הפכה את החצר לממלכה שלה, ופיחתה קשר מיוחד עם כל אחד מאתנו.
כשהיא משחקת איתי, זה לרוב נגמר בריצות וקפיצות לכל כיוון, כמו תופסת משולבת בנשיכות (כשאני חושב על זה, אולי זה לא משחק והיא בעצם רוצה לאכול אותי?). היא כלבה מאוד ספורטיבית, אוהבת לרוץ, לקפוץ, לשחק עם כלבים אחרים.
קרה דבר ובשבוע בו אני השתחררתי, אחי התגייס. ג'סי ואחי זה סיפור אהבה ואני מניח שאפשר להגיד שאליו היא קשורה הכי הרבה. אז שלושה ימים אחרי הגיוס שלו, ג'סי פשוט ברחה. ניצלה הזדמנות כשאיזשהו טכנאי השאיר את השער פתוח ורצה החוצה. היא הייתה עושה את זה הרבה, כנראה כי לא הוצאנו אותה לטיולים מספיק, אבל היא תמיד הייתה חוזרת הביתה תוך שעה. הפעם, היא פשוט לא חזרה. טיילנו בכל העיר, קראנו לה, חיפשנו אותה במקומות שאנחנו יודעים שהיא אוהבת, כלום. יום, יומיים... עבר כל סוף השבוע.
ביום ראשון בבוקר קיבלתי טלפון מהעירייה על משפחה שמצאה אותה ואירחה אותה לשבת, עד שהשירות הווטרינרי בעירייה יפעל. רצתי להביא אותה והיא קיבלה אותי בליקוקים וחיבוקים.
באותו יום היא הספיקה לברוח שוב כש(אותו) טכנאי השאיר שוב את השער פתוח, אבל תפסתי אותה מיד והחזרתי אותה הביתה.
ואז, יומיים אחר כך, שוב. ברחה לעוד יומיים, ואתמול הבאתי אותה חזרה מתוך הרכב של העירייה (כלומר, אם לא הייתי מביא אותה, היו לוקחים אותה להסגר...).
אני לא יודע מה קורה אתה, היא אף פעם לא הייתה ככה. מנסה לברוח כל-כך הרבה, כאילו אנחנו עושים לה משהו בבית. זה קצת מעליב וזה מאוד עצוב לי לחשוב על זה.
גם עכשיו, כשהיא בבית, היא בכלל לא קופצת, מסרבת לשחק איתי, וכל מה שהיא עושה זה למצוא לה נקודה ולישון בה, ואם אני קורא לה ומנסה לשחק איתה היא פשוט תחלוף על פניי בדרך לנקודה אחרת לישון בה.
ממש דיכאון, וחריף הרבה יותר מאיך שהיא הייתה אחרי שהגורים שלה עזבו אותה.
אני לא יודע אם זה בגלל שאחי לא בבית. אם כן, ניחא. ביום שישי הוא יהיה בבית והיא תזכה לראות אותו אחרי שבועיים של געגועים. ואז, היא כבר תהיה יותר בסדר, אני מאמין.
אבל אם זה לא בגללו, והיא באמת מדוכאת בגללנו, ורוצה רק לצאת מפה, אז...
קשה לי לחשוב על למסור אותה כי היא פשוט כבר חלק מהבית הזה, מהמשפחה הזו. בימים שהיא נעדרה היה לי מוזר בבית, שאין ייצור לבן וחמוד שמסתובב לי בין הרגליים.
זה הסיפור של הכלבה המדוכאת שלי.
אם מישהו יודע על דברים שעלולים לגרום להתנהגות כזו של כלבה, או על רעיונות לשפר לה את מצב הרוח, אני אשמח לשמוע.
חלק מהזכויות שמורות