יום שבת, 1 בפברואר 2003 03:09 

[פורסם בשרת העיוור]

בדרכי הביתה היום עברתי על-יד סניף טאוור רקורדס וראיתי פתאום שבחלון הראווה מונחים להם ארבעה או חמישה עותקים של I Might Be Wrong, אלבומם הנפלא של רדיוהד. נכנסתי לחנות כדי לברר מה המאורע המיוחד לכבודו הוציאו את העותקים אל החלון, אך כמובן שהמוכרים שם לא ידעו על מה אני מברבר.

ניצלתי את ההזדמנות, הנחתי את הילקוט והתחלתי לפשפש בין הדיסקים, במצוד אחר אלבום החלומות כמובן. בנקודה מסוימת הגעתי לאות S, שם מעל כל הדיסקים, עמד בגאווה האלבום () של ההרכב Sigur Rós, אלבום שכבר יצא לי לשמוע עליו, וחוצמזה העטיפה שלו מאוד מאוד שווה.
עשיתי חושבים קצרים ומכיוון שבין כה התכוונתי לרכוש את האלבום הזה, החלטתי לצאת להוציא כסף ולחטוף את העותק האחרון של () באשדוד.

סיגור רוס מגיעה אלינו מאיסלנד הרחוקה, הרכב אקספרימנטלי לחלוטין עם סגנון סאונד שיהיה לכם קשה מאוד למצוא במקום אחר.
אם באלבום הקודם התלהבנו שג'ון תור בירגיסון (סולן) מנגן מדי פעם על הגיטרה שלו בעזרת קשת של כינור, האלבום החדש לוקח את הרעיון עד הסוף כשהוא משתמש ברביעיית המיתרים Amina לנגינת רקע, שהיא משנית בהרמוניית הצלילים של סיגור רוס.

לפחות פורמלית, לשירים ב-() אין שמות, הם רק ממוספרים. הלהקה דאגה להציג את שמות השירים בהופעות ובאירועים מיוחדים, אולם החוסר הרשמי הזה בשמות מעיד על המינימליזם של סיגור רוס: השירים הם אמנם ארוכים יחסית (הקצר ביותר באורך 6:33), אך בכולם, העיקר הוא הנעימה הכללית, לא הקצב, לא המילים ואפילו לא הפזמון. אותה נעימה חוזרת על עצמה לאורך השיר ומכתיבה את הקצב להתערבות הכלים האחרים (ביניהם קולו של בירגיסון) ואת המבנה של השיר.

האלבום פותח ביצירה שהיא מאוד אופיינית לעבודות הקודמות של הלהקה, הפסנתר מוביל את השיר לפתיחה מחשמלת שתעביר בכם צמרמורת בערב חשוך וקר. רק בדקה השלישית משתלט קול הסולן על הקצב ומסלסל בעדינות מילים מתוקת שיגרמו לכם לרצות ללמוד איסלנדית ומהר.
שאר היצירות ממשיכות עם המסורת של נגינה מכשפת בקצב איטי ומרגיע, מפכח אפילו.

מפתיע השיר הרביעי שפותח בקולות תופי מלחמה הבוקעים מהשקט שממשיכים למנגינה קבועה וקצת פחות רגועה. בסופו של דבר היא נקטעת לחצי דקה של שקט, שללא ספק מגיע כדי לחצות את האלבום לחלקים.

השמיני והאחרון הוא הוא, לטעמי, גולת הכותרת של האלבום. אל הגיטרה והתופים מתלווה אווירה פסטורלית משהו, וקולו הרך של הסולן מצטרף כדי לספר סיפור כלשהו, שאיכשהו אני בטוח שמעורבים בו חורף, נערה צעירה, וכאב מר שהפך בסוף למתקתק. הפיזמון מגיע כמו גל סוער בים, סוחף איתו את התופים ואת הסולן לרמה חדשה ונעלם כלא היה.
ואז, לפתע, קולו של תור בירגיסון נעלם לתוך ערבוביה של כלים וקולות שהולכת ונהיית יותר אינטנסיבית ואגרסיבית, עד לרעש קצבי ומפחיד שממשיך וגובר; משיכת החשמלית, שריקות צורמות, צעקות הסולן והתופים המהירים, כולם משתלבים לשיא שממשיך וקורא לאותה נערה שאני מדמיין שהיא נושא השיר.
ואז שקט.

ללא הסגנון היחודי של ההרכב והשימוש בכלים לא-כל-כך-קונבנציונאלים, אני לא חושב שהייתי יכול להנות כ"כ משירים באיסלנדית. אצל סיגור רוס אין לי צורך במילים, המנגינה מספרת סיפור וקולו של הסולן הוא רק עוד כלי-נגינה בדרך לשם.
בכל זאת, הלוואי והייתי יודע איסלנדית.

האם זהו אלבום החלומות שחיפשתי? לא סביר. () אינו אלבום קל לשמיעה, ואי אפשר ליהנות ממנו לחלוטין כשלא מוכנים אליו נפשית. אולם במצב רוח מאוד מסוים, כמעט-מלנכולי אבל עדיין לא, כשהגשם דופק על החלון וניחוחה של כוס השוקו החם מציף את החדר - זהו האלבום המושלם.

וואי, ביקרתי מוסיקה.

(תגובה אחת)