ביטול תוכניות.
לעשות תוכניות זה בריא, זה כיף, זה נותן תחושה של סדר, של מקום בחיים, של משמעות ליום. כשיש מעט מדי תוכניות, היום מרגיש ריק, משעמם. כשיש יותר מדי, לחוצים, אין זמן, לא בטוחים שנספיק את כל מה שצריך וכל מה שתכננו.
אבל לעשות תוכניות זה תמיד כיף. תוכניות טובות.
לבטל תוכניות זה קצת פחות כיף. זה מעבר קיצוני מאותה הרגשה של יום משמעותי ומלא, ליום הריק וחסר התוכן. לפעמים זה מכניס לדכאון. לפעמים זה סתם מרגיז. במיוחד כשזה נובע מנסיבות שלא בשליטתנו. תוכנית אחת קטנה שהתבטלה יכולה להרוס אחר-כך את המצברוח לכל שאר התוכניות.
יש לי חברים שאני יודע שהימים שלהם עמוסים במשימות ע"ג משימות ע"ג דברים לעשות. שלוש עבודות שונות, לימודים, תפקידים בבצפר, חברים וחברות וכיו"ב. לדעתי זה פשוט עניין של הרגל, להחליט לעשות עוד ועוד ואף פעם לא לדאוג לזמן חופשי ותמיד לדחוס הכל לאותם ימים קצרים שיש לנו.
המצב הזה גורר בעיות. החברים שרוצים לפגוש אותך הופכים פתאום למשבצות קטנות ביומן. "אז רצית סתם להסתובב? כן.. אני חושב שאני יכול לסדר לנו ארבעים וחמש דקות ביום חמישי בערב, מקובל עליך?".
אז כן, למה לא, תכניסו ללו"ז שלכם עוד ועוד דברים, תרגישו חשובים, תעשו דברים. זה כיף, זה טוב, גם לכם וגם לסביבה.
אבל את האמת, אתם לא מתגעגעים לפנאי? לזמן החופשי הזה, שלא רשום ביומן כלום (ולא ממש צריכים יומן יותר), שאפשר לשבת עם המוסיקה והפריסל והשוקו והטלפון והאייסיקיו, ומה צריך יותר?
אצלי, הימים תמיד הכילו יותר פנאי מעיסוקים. יש שיאמרו לי ללכת לחפש חיים. אני נהנה מכל רגע. ושימותו כל הקנאים.
סתם סתם, אל תמותו.
בואו טאקי.
רק, הבהרה קטנה: הדברים הנ"ל אינם כתובים לגבי אירוע מסוים היום, כך שחברים שונים החוששים שמא נכנסתי לדכאון כי הם איכשהו ביטלו לי תוכנית היום, תפסיקו. סתם נושא שחשבתי עליו אמש ורציתי לכתוב.
נשבע'כם באמשלי. בילדים שלי נשבע לכם! ואתם יודעים שאני לא נשבע בילדים שלי סתם ככה.
ד"א, המסר היומי:
Marakim is the root of all evil.
Dave Matthew's Band - Crash Into Me
חלק מהזכויות שמורות