והיום הוא ביקש - ממני - לכתוב פוסט אורח.
כן, כן. ממני. אותה אחת שתוארה ע"י המורה שלה לספרות כ"פשוט לא יודעת לכתוב!" האם זה צעד חכם? קשה לי להאמין. לכן, כל המכות והטרוניות על הפוסט הזה - לא אליי, אלא הישר לשגיא, aka הילדון (המ. תמיד שאפתי לקרוא לו ילדון מעל דפי האתר. משעשע. משעשע מאוד. צריך לעשות עוד, בעתיד.) .
- ללכת לים.
- סרטים שצריך לראות.
- ללכת להופעה.
- לפגוש אנשים.
- לקרוא ספר.
- לעבור טסט.
- להיות במקום.
- להכיר בן אדם חדש.
- לכתוב פוסט בסוף.
אז מי אני? אני עוד אחת, די אנונימית, למען האמת. מעולם לא עשיתי דבר גדול, מעולם לא שיניתי שום דבר. סתם, עוד בנאדם באמצע הדרך. נוטה לאהוב משחקים ישנים, ודיונים הגובלים בוויכוחים מכל סוג שהוא, עם כל אדם המסוגל לחבר שתי מילים למשפט פשוט (כן, אני בררנית).
כמה שזה מוזר. כבר הרבה זמן אני מחפשת מקום להתבטא בעברית ( מקום שהוא לא איזראבלוג. לא מסוגלת שם. חסר השראה, בד"כ, חוץ מכמה יחידי סגולה) - כי כמה שהאנגלית שלי לא רעה, העברית שלי יותר טובה (הארה, אני יודעת) . ועכשיו, כשסוף סוף יש לי איפה - הרעיונות מתפוגגים כמו עשן והמילים בורחות מהפה. על זה יגידו חכמינו - בלאט.
מאחר שכל רעיונותיי המקוריים ומרטיטי הנפש בחרו לרכוב אל עבר השקיעה, אני אבחר להתמקד בנושא קצת יותר, נו, נדוש. ומה יותר נדוש מיום רבין, ומהוויכוחים הנגררים בעקבותיו? יא. לאור יום רבין ההולך וקרב החליט בית הספרי החביב (אשר קורא עצמו בית חינוך, הו האירוניה!) לארגן קבוצות דיון בנושא הרצח וישראל שלאחריו. כיוון שכבר אמרתי שאחת מאהבות חיי הן דיונים - הרי שאיני יכולה לומר ולו מילה אחת רעה כנגד הסדנאות. הן באמת היו טובות. שום ציניות. אולם היה זה שם שנתקלתי לראשונה בצביעות. מוזר שזה לא הפריע לי בשנים קודמות. אנשים, בגילי (יב"ניקים ותיקים שכמונו), ישבו שם וביכו את האדישות של נוער לנוכח הרצח. נוער, שכמוהם, מעולם לא הכיר וידע את רבין ויותר מכך, מעולם לא התעניין באיש ופועלו. היכן הצביעות? בציפייה מילדים בני 17, שהיו בעת הרצח בני 10 להפוך לילדי הפרחים - דור ההמשך. לצפות שאותו הנוער שנאלץ להתמודד עם מציאות קשה כ"כ שבה הוא עצמו המותקף המרכזי להיות גם מסוגל, ללא כל הכנה, להיות סובלני ומלא אמפתיה להרצחו של אדם - אשר מעולם לא הכיר.
הצביעות החריפה בטקסים הרגילים בהם מערבבים שוב ושוב בין יום לזכר מנהיג ואקט מחריד לבין עמדותיו הפוליטיות של אותו אדם. האין זה מחריד שבשניים מתוך שלושת המקומות בהם אנו יכולים לצפות בטקסים לזכר היום הנ"ל (להלן הטקס המרכזי, העצרת והטקסים המקומיים והבית ספריים) אנו לא יכולים לצפות לטקס מנותק מפוליטיקה, טקס שירכז סביבו לא רק את השמאל, ולא רק את הימין - אלא את כל אותם אלו אשר רואים את הרע ברצח?
אך הצביעות הגיעה לשיאה, מבחינתי, לאחר שאחדים מאתנו העזו אפילו להעלות על הדעת (ולבסוף בדיון) - שהצביעות קיימת כלל. מייד נקראנו בשלל כינויים - נאצים, לא יהודים, חסרי כבוד, חסרי נימוסים, רוצחים ועוד. ומדוע? מפני שהעזנו להעלות איזו שהיא ביקורת על שטיפת המוח השיטתית שבתי הספר עוסקים בה החל מהרצח. מפני שהעזנו לערער על הדרך בה הדברים עובדים. כי נמאס לנו,אחרי 8 שנים, לשמוע שוב ושוב, את אותם הפרטים, את אותם הנואמים ונאומים, שמעולם לא נגעו, או העזו לגעת, אף לא לרגע אחד, בנקודה האמיתי.
אבל עזבו, אנחנו לא יהודים.
הרמ. הבהרה - שגיא אמר לי שלא ברור לו למה בחרתי להתמקד ביום רבין (אתם מבינים, זה כבר לא כ"כ 'איני') התשובה דיי פשוטה למעשה- מאחר שהבטחתי לכתוב, וכפי שאמרתי, כל רעיונותיי המרנינים בחרו את הרגע המדויק ההוא בו ישבתי אל מול המחשב, להתנדף, היה לי הכי פשוט וקל להתייחס לנושא האחרון עליו התווכחתי עם הילדון (aka שגיא) - אם תרצו, למרחיבי מחשבים שבינכם (רחמיי עמכם) מעיין אפקט 'מחסנית' (השפעת יתר, אני יודעת - אבל להגנתי ייאמר - אני לומדת מחשבים 9 שעות בשבוע.. אי אפשר לצאת נורמלי מכזה דבר) שכזה.
- הילדונת, רחלי, בפוסט לא-רלוונטי ו-ווכחני מתמיד.
שתיוודה לחיים ארוכים וכו'.
חלק מהזכויות שמורות